ר"ן (מיוחס לו) שבת קסה

נראה מדאמר רבה כותי' דידי מסתברא וכן אמר ר' זירא כותי' דידי מסתברא כנ"ל:

ה"ג הרא"ה ז"ל וכן הוא במקצת הספרים תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור. ופי' ז"ל דדוקא כשיש לה גג טפח והא לאו הכי מותר לגמרי דלאו כלום הוא כדאיתא לקמן דשפועי אהלים לאו כאהלים דמו ולא חשיב אלא כמחיצות עקומות וכוילון דשרי' לקמן בשמעתין:

כרך עלי' חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה בשבת. פי' והוא כעין לולאות שעושין בה ונותנין אותו במוטות ופעמים מרחיבין אותה. ונוטין בהן ופעמים מסלקין אותה לצדדין:

אמר לי' אף מטה אסורה מטה מהו. כלומר מי נימא שיהא דין זה בכל מטה ויהו כולן אסורות או לא אמר לי' אף כילה מותרת וכו' ולא קשיא הא דאמר לי' אף מטה אסורה בדקרמנאי דהיא מטה גללניתא ואסור לנטותה משום בנין דשכיח למתקע והא דאמר לי' אף כילה מותרת כדרמי בר יחזקאל כילה אסורה ומטה מותרת בדידן שאם היא זקופה מותר לנטותה ולא שייך בה משום אהל כלל ודכותה בחולין בחתול ובחולדה:

וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו. דהא לא הויא אלא חדא מחיצה ולית לה גג. והוא מסך כנגד הפתח ולפעמים נוטין אותה לצד א' והויא לה מחיצה תלוי' במקומה ואוסופי אהל עראי הוא ושפיר דמי:

[ע"ב] אלא שאין בפחות משלשה כו' טפח. שמחיצה זו קרובה לחבירתה וקודם שיהא טפח ממחיצה זו לחבירתה יש מן הגג עד אותו טפח ג' טפחים דליכא למימר בה לבוד אבל אם מחיצה זו רחוקה מחבירתה סמוך לגג שיש סמוך לגג טפח ואין משם לגג' טפחים הרי כאלו יש בגגה טפח דכל פחות משלשה כלבוד דמי:

אבל נחתא מפוריא טפח אסירא. פי' הרא"ה ז"ל משום דכילה מידי דקביע הוא והוה ליה גבה דפוריא כגג דידה כיון דנחית טפח מפוריא ומיתחזיא כמאן דעבידא למה שתחתי':

האי סיאנא שרי. פי' כובע של לבדין שהולכי דרכים מניחין על ראשם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:

הא דאית ביה טפח. פי' כשמתפשט חוץ לראשו טפח איכא משום אהל :

הא דמיהדק הא דלא מיהדק. פי' הר' בעל הערוך ז"ל הסיאנא כיון שהוא מהודק והוא בגד קשה דמי לאהל אבל גלימי' דהוא בגד רך ולא מיהדק דמי לאהל ורש"י ז"ל פי' דלאו משום אהל הוא אלא דילמא נפיל ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים. ומיהדק דקאמר היינו בראשו:

שלח לי' וכו' אימא לן איזי הנך מילי וכו' גוד בכיסנא. כלומר עור בלולאותיו והוא כעין כילת חתנים וקל הוא לנטותו אלא שיש בגגו טפח:

אמר רבא לא שנו אלא בשני בני אדם. פי' הרא"ה ז"ל דמנתחין שניהם בבת א' זה מכאן וזה מכאן והוה לי' דוגמא דשנים שעשאוה דאשתכח השתא דאין א' מהם עושה אהל וקשיא לי דא"כ מותר לעשות לשני בני אדם בנין דשנים שעשאוה פטורין והא ליתא דכיון דכל א' וא' עביד בנין כשיעור טפח דבהא חשיב בנין מיחייב, והנכון פירש"י ז"ל:

אבל באדם א' אסור. ופי' ומתניתא דלעיל דאסר גוד מיירי נמי באדם א' כירה שנשמטה אחת וכו' מותר לטלטלה. פי' לצורך גופה ולצורך מקומה כשאר כלי דעלמא, שמלאכתו לאיסור משום דאכתי תורת כלי עלי' אבל נשמטה שתי ירכותיה אסור דלאו כלי הוא ולאו בשברי כלי לפי שאדם מייחד לה מקום לפי שעשוי' לתקן:

גזרה שמא יתקע. משום דבכירה שכיח:

[דף קל"ט ע"א] מכריז רב האי מאן דבעי למזרע כשותא בכרמא ליזרע. כלומר עם מין אחר דקיימא לן כר' יאשי' וכישותא לא חשיב לי' מין זרע ואין כאן (אלא) שני מיני זרעים:

יהיב לי' פרוטה לתינוק כותי וזרע לי' פי' בכרם ואפי' עם מין אחר דס"ל דשרי לגמרי דאי ס"ל דאסור ע"י תינוק כותי מאי אהני ליה דהא אסור משום מקיים אלא' ודאי שרי אלא דאיהו לא בעי למיעבד בידים כיון דאיכא מאן דמחמיר ואסר ולאפרושי מאיסורא נהוג בי' חומרא. וכיון דמדינא שרי לא חייש למראית העין שהרי אין הרואה מכיר אם מקיים לדעת או שלא לדעת:

[ע"ב] יתעסקו בו עממין. פי' ואפילו הוצאתו לכרמלית אם היה בה קברו דסתמא איתמר ע"י עממין ואע"ג דשרי' לעיל בשבת הוצאתו לכרמלית ע"י ישראל ודוקא ע"י ישראל משום כבודו, איכא למימר דהכא שאני שאי אפשר לעשות הכל ע"י ישראל כגון חפירת קברו אי נמי אם היה קברו ברשות הרבים אי אפשר ע"י ישראל דלא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אפי' לר' שמעון כדפרישנא לעיל:

ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי. ואפי' לבן משום דהוי מלתא דמצוה ורש"י ז"ל לא פי' כן. אבל כסבסי בכילה דהיינו לולאות לא חשיבי ובטלי וה"ה לרצועות התלויות באבנט דאע"פ שאינו לבוש בתי שוקים דמותר לצאת בהן דהא לא חשיבי דלתשמיש הבתי שוקים הן עשויות ולצורך האבנט הן ואפי' הן של משי כל שהן לצורך בתי שוקים בטלות הן לגבי האבנט אבל לתלות רצועות יתרות שאינן לצורך בתי