ר"ן (מיוחס לו) שבת קסד

מכאן הוכיחו בתוספות דצריכין לעמוד כלם בעוד שמלין את התינוק דהא קאמר העומדים אומרים כשם:

כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים,. פי' מפני שהאב חייב לבנו ללמדו תורה ולהשיאו אשה ולהדריכו בדרך ישרה:

כתוב בחידושי הרא"ה ז"ל המל את הגרים אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה וכתב ז"ל ומברך עובר לעשייתה כמילה דעלמא דישראל ואע"ג דאכתי גברא לא חזי ולהכי אתמר בטבילת גר דלא בריך עד בתר הכי דלא דמי דבטבילה גר גופי' מברך ועד בתר הכי לא חזי אבל במילה אנו מברכין ונצטוינו עלי' שהרי אינה כשרה אלא בישראל. והרי"ף ז"ל לא כתב בהלכות ברכה זו ויש לומדין מדבריו שאין בגרים ברכה זו וליתא שהרי"ף ז"ל לא הוצרך לכתוב ברכה דעל המילה לפי שהיא ברכה ששוה לכל מילה והוא כבר כתבה לגבי ישראל ולא הוצרך לו אלא במה שמחדש בברכת גרים יותר מישראל. ועוד שאם לא תיקנו לגרים אלא ברכה א' דהיינו ברוך אשר קב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית וכו' הא לא אפשר לפי שזו מטבע ארוך הוא ואינה ברכת מצוה אלא כיוצא בה דאשר קדש ידיד מבטן היא זה נוסח פי' הרא"ה ז"ל ועיקר:

סליק פרק ר' אליעזר דמילה פרק ר' אליעזר דתולין ר' אליעזר אומר תולין את המשמרת פי' תולין את המצננת בלעז אשטנדר"י דסבר ר' אליעזר דבמשמר ליכא חיובא דלאו כלום קא עביד:

וחכמים אומרים וכו' אבל נותנין לתלוי' בי"ט,, י"מ דסבירי להו דהוו מכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן מערב י"ט, והרא"ה ז"ל כתב דהוי צורך אוכל נפש ושרי בי"ט כי היכי דשרי' דנהלי' קימחא בי"ט. ונראה שהכל עולה לענין אחד שהרי השימור והריקוד צורך אוכל נפש הוא ואי אפשר לעשותה מערב י"ט אבל תליית המשמרת אפשר לעשותה מערב י"ט ומיהו דוקא לבו ביום ולא לאוצר:

אלא מעתה תלה כוזא בסיכתא הכי נמי דמיחייב כלומר אם איתא דבמשמרת חייב חטאת ומשום אהל תלה כוזא בסיכתא הוה להו לרבנן למיסר לכתחלה מיהת אבל חיוב חטאת אפי' לר' יוסף לא אפשר דלא שייך אהל למה שאינו עשוי אלא לגבה בלבד ולתחתיו איננו ראוי כלל דאין עשוי להגין למה שתחתיו. ופריק אביי דאם תלה לחכמים ליכא חיוב חטאת אלא איסורא דרבנן ומשום אהל עראי אלא דמשום דלא שייך בהא אפי' אהל עראי אסמכוה אעובדין דחול ומשום דררא דאיסור אהל, ומסתברא דבכל מקום דנקט משום עובדין דחול קיל איסורייהו משבת ודוקא אהל שעשוי כעין דרך קביעות וכמגין למה שתחתיו והיינו פריסת סודר אפלגא דכובא דשרי דלאו דרך קביעות הוא ואינו מגין למה שתחתיו ואע"ג דאיכא אהל טפח לא חשיב כלום והילכך מותר ליתן בגד על פי הכלי לשעתו דלאו דרך קביעות הוא וכן נותן אותו לדעת כיסוי או לדעת שתהא משומרת ומכסה הקדרה בבגד או בכלי וכל כי הני מלי כולהו שרי ואע"ג דהוי טפח זהו תורף פי' הרא"ה ז"ל, ועוד כתב הרא"ה ז"ל ואין לנו אלא מה ששנו חכמים ואין לנו להוסיף עליהם ואין בנו כח לדמות דבר לדבר שהם אסרו בדברים הנראה להם כגון מקיפין שתי חביות לשפות עליהם הקדרה כדאיתא במס' י"ט ע"כ:

אבל מטה וכו' ואסלא פי' ספסל של ברזל כדתנן האסלא טמאה מדרס וטמא מת פרשה העור טמא מדרס והברזל טמא טמא מת ועל האסלא זו נותנין עור נטוי לישב עלי' והעור נקוב באמצע לעשות בו צרכיו ונותנין גרף תחתיו לקבל הרעי והיינו דקרו לי' התם בריש עירובין עור כסא של בית הכסא:

מתקיף לה רב ששת מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת וכו'. ואע"ג דאשכחן ברודה חלות דבש דר' אליעזר מחייב חטאת ורבנן שרו לכתחלה ואחריני טובא מ"מ כי האי גונא דכולהו מודו בעיקרה של מלאכה דכולהו סברי דבורר חייב לא אשכחן דפליגי בכולי האי דלמר חשיב בורר גמור ולמר לא חשיב בורר והיינו דמייתי' ראי' מהא דעיר של זהב דכולהו מודו בחיוב הוצאה. כזה כתב הרא"ה ז"ל והוא הנכון:

רבא אומר משום בורר. פי' הרא"ה ז"ל ולהא דמי ולא למרקד משום דהאי בלח ולא ביבש, מדבריו נראה דלגמרי פליגי רבה ור' זירא. אבל רש"י ז"ל פי' דלרבה הה"נ דאי אתרו בי' משום מרקד הויא התראה אבל לר' זירא דוקא משום מרקד ולא משום בורר, ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן דאדרבה טפי הי' נראה דר' זירא דהוא בתרא דפליג עלי' דמודה לרבה ולימא ר' זירא אמר אף משום מרקד, ומ"מ כדברי הרא"ה ז"ל