ר"ן (מיוחס לו) שבת קסג

דת"ק דרשב"ג סבר דבן שמונה אפי' גמרו סימניו לאו כלום הוא. ור' יוסי אזיל בתר גמר סימניו ואפי' לא שהה ל' יום. ורשב"ג בעי תרתי גמר סימניו ושהיית ל' יום ובהא רשב"ג לקולא כדאיתא התם בפרק הערל ולאו דוקא נולד לשמונה דה"ה לכל ספק דלא קים לן בי' שכלו לו חדשיו דבעי שהיית ל' יום וכל שלא שהה הוי ספיקא ובהא רשב"ג לחומרא. וקרא דמייתי' מיניה ראי' לרשב"ג מפדיון אדם וקרבן בהמה לאו דוקא דהוו דכותה דאלו פדיון אדם אפי' קים לי' לאב שכלו לו חדשיו אינו חייב לפדותו עד ל' יום וכן נמי בהמה אינה ראוי' לקרבן עד שמונה ימים אלא ה"ק מכלל דאיכא דתלו וקיימי בשהיית ל' יום ולפי' השוה הכתוב מדותיו לשער כולן בשלשים יום דודאי מדינא כיון דקים לי' בהו שכלו לו חדשיו לא איצטריך אלא משום אותן שהן בספק, ומאן דפליג עלי' סבור דבפדיון וקרבן גזרת הכתוב הוא דלא חשיב לגבוה ולד לנדרים ולקרבן עד ל' יום לפדיון ושמונה לקרבן אבל בשאר דיני לא כלומר דמדאיצטריך קרא לגלויי בהני ש"מ דלשאר מילי לא:

[דף קל"ו ע"א] אמר אביי כתנאי לאכלה וכו'. פי' וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה. ופירש"י ז"ל דהא דרב אדא כתנאי כלומר אבל כולהו סבירא להו כרשב"ג. וזה קשה דא"כ מאי קא מקשי' אדמיפלגי לענין טומאה ליפלגו לענין אכילה והא לכולהו נפל גמור חשיב אלא דפליגי אי שרי למולו ממה נפשך או לא, אלא הא דרשב"ג כתנאי דת"ק סבר בן שמונה שנגמרו סמניו ולא שהה ח' ימים ושחטו תוך ח' ימים אין שחיטתו מטהרתו כרשב"ג, ולא דוקא בן ח' דה"ה כל ספק דלא קים לן בי' דכלו לו חדשיו ובהא רשב"ג לחומרא כדפרישנא לעיל ור' יוסי בר' יהודה ור' אליעזר בר' שמעון לית להו דרשב"ג אלא כל שגמרו סימניו יצא מכלל נפל:

אלא דכולי עלמא מת הוא. פי' מת הוא לענין אכילה דאסירא לכ"ע:

סברי כטריפה וכו' שחיטתה מטהרתה. כלומר ואע"ג דלא חזיא לאכילה אלמא לא תליא שחיטה לטהרה בהכשר אכילה והכא נמי לא שנא דלא תליא טהרה בהכשר אכילה:

איבעיא להו מי פליגי רבנן עלי' דרשב"ג, ולומר דלדידהו אפי' חי יום א' או שעה אחת ולד מעליא הוי, וכתב הרא"ה ז"ל דהאי דאיבעיא להו משום דמספקא להו בדר' יוסי במאי דאמר ביבמות סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו אי אמר הכי אע"ג דלא שהה ל' יום או דילמא בדשהה ל' יום דוקא ע"כ:

ועביד להו עיגלא תילתא. מכאן קשה למאן דמפרש די בכולה תלמודין עיגלא תילתא שהוא עגל בן שלש שנים והכא משמע דאפי' לבן ז' ימים קרי עיגלא תילתא אלא הנכון עיגלא תילתא שהוא שלישי לבטן אמו:

[ע"ב] אמר לי' רבינא לרב שרביא וכו'. והלכתא כרבינא דסבר לי' כרשב"ג וכר' יוסי במאי דשוו אהדדי דמשתהי וכר' יוסי דכיון דגמרו סימניו אע"ג דלא שהה ל' יום ומיהו לענין אבלות עבדינן לקולא כרשב"ג וכן פסק הרא"ה ז"ל:

לא לכל אמר ר' יהודה וכו'. פי' דר' יהודה סבר דאנדרוגינוס ברי' בפני עצמה הוא ולהכי ממעיט מזכר ומנקבה אבל ליכא למימר דליהוי ספק ורחמנא ממעטי' מספיקא דלא אפשר מדקיימא לן דלא איצטריך רחמנא למעוטי ספיקא כי האי גונא וכדמשמע במס' חולין וכן כתב הרא"ה ז"ל, ועוד כתב הרב ז"ל דאע"ג דפרישנא טעמי' דר' יהודה מ"מ כיון דרבים פליגי עלי' לא מחללי' שבתא מספיקא:

[דף קל"ז ע"א] מתני' קטן נימול לשמונה לתשעה וכו' נולד בין השמשות נימול לתשעה. פי' אפי' בחול קאמר דמוטב שנאחר המצוה משנקדימנה שאם נקדימנה ליכא מצוה כלל וכלל:

שני ימים טובים של ראש השנה נימול לשנים עשר, כתב הר' יהונתן ז"ל דה"ה לשני ימים טובים של גליות דשמא י"ט ראשון הוא עיקר ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את י"ט או שמא יום שני עיקר, והא דנקט שני ימים טובים של ראש השנה לפי שכשנשנית משנה זו מימות משה רבינו לא היו מסתפקים אלא בראש השנה בלבד לפי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ע"כ:

גמרא אמר שמואל חלצתו חמה נותנין לו כל ז' . להברותו. פי' שבעה ימים מעת לעת אחר שנתרפא לגמרי מן החולי וכן הלכה, וכתב הר' יהונתן ז"ל דדוקא חולי כל הגוף כגון קדחת בת יומא או שלישית או רביעית אבל כאיב לי' עיני' או א' מאיבריו לבדו ונתרפא אין צריך להמתינו אלא מלין אותו בו בו ביום ע"כ:

[ע"ב] אמר רבינא וכו' בשר החופה את רוב גובהה פי' אפי' חופה רוב גובהה של עטרה אע"פ שאינו חופה את כולה צריך להסיר אותן ציצין אפי' בשבת ואם לא הסיר חייב חטאת כדאמרי' לעיל ואם בא חבירו והסיר מיפטר ראשון וזכה לעצמו שעשה חצי מצוה:

איכא בינייהו נראה ואינו נראה. פי' לשמואל דאמר ונראה מהול דוקא נראה הא נראה ואינו נראה צריך למולו אבל מתניתא קתני ואינו נראה דוקא אינו נראה הא נראה ואינו נראה אין צריך למולו:

העומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית וכו'.