ר"ן (מיוחס לו) שבת קסב

דלא נחלקו בדבר זה דאפי' לב"ה מחללין עליו את השבת דלכולהו ודאי ערלה כבושה היא ואנא דאמרי כותי' ודחי' דילמא ת"ק דהיינו ר' שמעון בן אלעזר סבר דאפי' לב"ש אין מחללין וכ"ש לב"ה דלכולהו ספק ערלה כבושה היא ומשום ספק הוא דמצריכי להטיף בחול ולא בשבת ואתא ר' אליעזר הקפר ופליג עלי' ואמר דלב"ש מיהא מחללין עלי' את השבת דלדידהו ודאי ערלה כבושה היא ולב"ה ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין ובהא פליגי ואקשי' לי' רב יוסף א"כ ר' אליעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן ודחי לי' רבה דדילמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דהיינו הטפה דלכ"ע בחול צריכא ולאפוקי מת"ק דר' שמעון בן אליעזר דאמר דלב"ה אפי' בחול אינה צריכה הטפה וכיון דאשמעי' ר' אליעזר דינא דהטפה. אגב אורחי' אשמעי' במאי הואי פלוגתייהו. ורב יוסף ס"ל דלת"ק דאמר לב"ש צריך להטיף ולב"ה אין צריך להטיף בין בחול בין בשבת פליגי דלב"ש צריך להטיף בין בחול בין בשבת דלדידהו ודאי ערלה כבושה היא ולב"ה אין צריך אפי' בחול דודאי מהול הוא ואין כאן ספק ערלה כלל ואתא ר' שמעון בן אלעזר ופליג דלכולי עלמא ודאי ערלה כבושה היא ואפי' לב"ה צריך להטיף ומחללין עלי' את השבת והיינו סתם לישנא דצריך ור' אליעזר הקפר פליג את"ק ואר' שמעון בן אלעזר. כנ"ל לפרש לפי גירסת רש"י ז"ל. ור' אדא בר אהבה נמי הכין מפרש לה לברייתא מעיקרא כרב יוסף והיינו דמהלי' לההוא ינוקא דידי' והיינו דאמר תיתי לי דעברי אדרב ולא אמר תיתי לי' דעברי אדשמואל דפסק כר' שמעון בן אלעזר משום דרב אדא ס"ל דלר' שמעון בן אלעזר ודאי ערלה כבושה היא ומחללין עליה את השבת כדפרקי' לעיל, ומיהו מחזי דהדר בי' מדאמר תיתי לי דעברי אדרב כנ"ל אמר ר' אסי כל שאמו טמאה לידה. כלומר ישראלית שילדה דרך בית הרחם שיש לה טומאת לידה. אי נמי כותית שנתגיירה קודם שילדה שהיא כישראלית גמורה ויש לה טומאת לידה:

[ע"ב] הא בהא תליא. פי' ולא תידוק אבל לשמונה ודאי לכ"ע מהלי' דלא היא דלמאן דאמר מחללין נימול לשמונה ולית ליה הא דרב אסי ולמאן דאמר אין מחללין נימול הוא לאחד וחדא מהני אמוראי כרב אסי ומיהו הני אמוראי אי בטומאת לידה תליא מילתא או לא כתנאי סבירא להו:

לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית שנימול לשמונה, פי' דולד זה לאו מקנת כסף הוא שהרי כשקנה אמו עדיין לא הי' בעולם ולת"ק כל היכא שנולד בביתו של ישראל נימול הוא לשמונה דימול לכם כל זכר כתיב דומיא דלכם ואע"ג שהטבילה לאחר שילדה דלא היתה טמאה טומאת לידה. ורב חמא אזיל בתר טומאות לידה ולדידי' לא שני לי' בין נתעברה אצלו ללקח שפחה מעוברת דלתרוייהו יליד בית קרינא בהו וכולה מלתא תליא בהטבילה ואחר כך ילדה או בילדה ואחר כך הטבילה:

אמר רבא בשלמא וכו' נימול לשמונה כגון שלקח שפחה מעוברת ואח"כ ילדה. כלומר ילדה לאחר שהטבילה דהיא טמאה טומאת לידה:

מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח שפחה וולדה עמה. ורש"י ז"ל גריס כגון שלקח זה שפחה וזה עובר ולכולהו נוסחאי בשילדה עד שלא הטבילוה לאם. וכללא דמלתא לרב חמא כל שהטבילוה ואח"כ ילדה נימול לשמונה כטעמא דאמרי' לעיל דאמו טמאה לידה ורש"י ז"ל פי' דהא דנקט זה שפחה וזה עובר לרבותא נקט לה דאפי' הטבילה ואח"כ ילדה דלידתו בקדושה משכחת לה דנימול לאחד דכיון דאין לבעל העובר חלק באמה נשתנה זה הולד משאר מקנת כסף שהאם והולד לאדון אחד דאי לא אמאי לא מוקי לה כולה בלוקח שפחה ועוברה עמה וכאן בשהטבילה ואח"כ ילדה וכאן בשילדה ואח"כ הטבילה והראשון נראה נכון אמר רב משרשיא בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה, פי' ונתעברה אצלו הולד נימול לאחד דכיון דשייר בקנינה אינה שלו לגמרי וכיון שהתנה עמה אינו יכול להטבילה בעל כרחה לשם עבדות מה שאין כן בעלמא בלא תנאי דקי"ל אדם מטביל שפחתו לשם עבדות וכיון דשייר בקנינה לא קרי' בי' לכם ואפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי. וכללא דמלתא לת"ק כל שאין האם שלו בשעת לידה אינו נימול לשמונה דלדידי' בלידה תליא מילתא ואין נימול לשמונה אלא כשהלידה ברשותו ולא חשיבא לידה ברשותו אלא כשאם ברשותו אבל אמו טמאה לידה לא בעי ת"ק כלל. ויש מי שכתב דלמאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בלוקח שפחה לעוברה כיון שאין גופה קנוי לו אינו יכול לכופה להטבילה לשם עבדות ואינו נימול אלא לאחד ואע"פ שלא התנה עמה שלא להטבילה כמי שהתנה דמי. ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי בעי תנאו שלא להטבילה אבל בלוקח שפחה לעוברה מטבילה על כרחה ולא שייר בקנינה כלום ונימול הוא לשמונה ואפשר דר' ירמי' דמוקי לה בלוקח שפחה לעוברה לאו דוקא אלא ה"ה לכל תשמישי':

תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם וכו'. פי' היכא דכלו לו חדשיו אפי' לא שהה אלא יום א' מודה רשב"ג ודברי הכל דהולד מעליא הוא כדאיתא בהדיא לקמן בשמעתין וכי פליגי בבן שמונה שגמרו סימניו דהיכא דלא גמרו סימניו לאו כלום הוא לדברי הכל. ויש שלש מחלוקות בדבר דת"ק