ר"ן (מיוחס לו) שבת קסא

זה בעצמו וזה בעצמו על הקערה קאמר ולא יטרפם בידו אלא אם יתערבו מאליהם יתערבו כיון שאינו עושה בידים דכל שאינו טורפם כמי שזה בפני עצמו וזה בפני עצמו קא חשיב לי' כן פי' הר' יהונתן ז"ל. וקשיא קצת דהכא משמע דטרוף שרי וליכא איסור שהוא מערבו יפה יפה:

אמר לי' התם לא אפשר הכא אפשר. כתב הרא"ה ז"ל לא אפשר לבשר בלא בישול וכיון דכן בכל דבר מותר שכל צורך אוכל נפש מותר דאין המכבה חמור המבעיר ואפי' הי' אפשר לו מערב יו"ט מותר דכל לאוכל נפש לא שנא אפשר לי' ולא שנא לא אפשר לי' אבל הכא גבי חרדל מיתוק שלו בגחלת אינו עיקר אוכל נפש אלא תיקון ומילתא דאפשר בלאו הכין וכיון שכן דאפשר לו מבערב. ואפשר לו ג"כ בגחלת של מתכת אסור לו בגחלת של עץ ומיהו איסורא דרבנן הוא דאסרי לי' הכי ומשום טעמא דפרישנא ע"כ. ורש"י ז"ל לא פי' כן:

דילמא מדבקא גרדא מיני'. כלומר ידבק ראש חיתוך הבגד במכה שיוצאין ממנו גרדים שקורין פרימי"ש וכשבא להפשיטו יקרע ראש הגיד:

[ע"ב] מתני' מרחיצין את הקטן בין לפני מילה וכו' פי' בחמין שהוחמו מערב שבת ואם אינו נרחץ אינו ראוי לימול:

גמרא והא אמרת רישא וכו' כיצד קתני מרחיצין וכו'. מסתברא דאלפני מילה פליגי דלאחרי' ליכא מאן דפליג דלדברי הכל סכנה היא לו כדלקמן ואפי' בחמין שהוחמו בשבת נמי שרי:

אמר רבא והא מרחיצין קתני. י"מ דמשמע הרחצה ואפי' כדרכה וכן פירש"י ז"ל. וי"מ והא בהדיא קתני מרחיצין בין לפני מילה בין לאחר מילה ולדבריך הא לפני מילה ליכא רחיצה כלל אלא אמר רבא הכי קתני מרחיצין את הקטן וכו' ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד וכו' דמרחיצין דרישא לא קאי אמזלפין דסיפא ומדרהיט ונקיט יום שלישי מכלל דיום שני כיום ראשון ושרי' הרחצה כדרכה ור' אלעזר פליג עליה ואמר דאף ביום שלישי שרי' הרחצה כיום ראשון וכ"ש ביום שני והא דנקט קרא ביום השלישי לא שיום השלישי קשה יותר אלא שכשארכו ימי צערם וכאיבם יותר הי' חלושים ומ"מ שמעת מינה דיום שלישי עדיין הא כואב. וגרסי' בירושלמי בהיותם כואבים כתוב כאן ולא בהיותו כואב בשעה שכל איבריהם כואבים עליהם:

ה"ג תניא כותי' דרבא מרחיצין וכו' וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו, ר' אלעזר בן עזרי' אומר וכו'. ולא גרסי' מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי הכי מוכח סיפא דקתני וכשהן מזלפין אין מזלפין לא בכוס ולא בקערה אלא ביד אתאן לת"ק:

אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי. כלומר בפרושא דרב' יהודה ורבה בר אבוה שפירשו מתני' דאסור להרחיץ למה לי לחלוק עליהם:

אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין קאמר. כלומר אבל ביום שלישי אפי' זילוף לא היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה מרחיצין ביום שלישי כלומר וכ"ש זילוף. אלא אי אמרת ת"ק וכו' ומזלפין ביום שלישי כיון דמודה במקצת רחיצה דיום שלישי דהיינו זילוף הוה לי' למימר אף מרחיצין לגמרי דלישנא דאף משמע דת"ק מודה במקצת רחיצה:

לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי י"מ בחדתי שלא היו מעולם ע"ג מכה שרי דהא לא מסו אבל עתיקי שהיו ע"ג מכה ונטנפו מליחת המכה מסו ואסור ואמר אביי ש"מ האי ניקרא מסי והוא סמרטוטין יבשין וישנים שהן מלוכלכות בטינוף צואה ורעי ורש"י ז"ל לא פי' כן ולא גריס הכין'. והא דקא שרי' כתותין דוקא כרוכין ע"ג מכה במשיחה דאי לא אסור משום משוי כדמשמע בפרק במה טומנין:

תנו רבנן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת. פי' ולאו למימר דקרא אתא להכין דלא איצטריך רחמנא למעוטי כי האי ספיקא אלא דקרא למעוטי ספק אתא כגון ספק בן שבעה ספק בן שמונה כדלקמן ולדידן ממילא אמעיט אנדרוגינוס משום דמספקא לן:

[דף קל"ה ע"א] אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר בשביל חולי אמו מחמת חלב שבדדי' שמצער לה רוב החלב ואיכא סכנה לה:

אהדרי' אתליסר מהולאי. פי' והם לא רצו בשבת עבד איהו גופי' ושוויי' כרות שפכה:

תיתי לי' דעברי אדרב. כלומר דפסק כת"ק דאין צריך להטיף ואקשי לי' רב נחמן ועל דשמואל דפסק כר' שמעון בן אלעזר נמי עבר דאלו לר' שמעון דאמר דלב"ה צריך להטיף בחול דוקא ולא בשבת. ומכאן נראה לי ראי' לפסוק הלכה כרבה דהא רב נחמן נמי סבירא לי' דהא דר' שמעון בן אלעזר בחול דוקא ולא בשבת דספק ערלה כבושה היא ודלא כרב יוסף דמוקי לה בשבת כנ"ל. אלא דהא איכא רב אדא דקאי כר' יוסף ומ"מ כרב נחמן קיימא לן:

ה"ג רש"י ז"ל אמר רב יוסף מנא אמינא לה וכו' לאו מכלל דת"ק סבר דברי הכל מחללין ודילמא ת"ק סבר דברי הכל אין מחללין א"כ ר' אלעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דילמא ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. כלומר דמדאמר ר' אלעזר הקפר דפלוגתייהו דב"ש וב"ה הוא בשבת דלב"ה אין מחללין מכלל דלר' שמעון בן אלעזר דהוא ת"ק דידי' סבר