ר"ן (מיוחס לו) שבת טו

ומהאי טעמא אסור לישא את כפיו בתפלת המנחה אבל בלילה שיש לו לישן עשוי להשתכר:

מתקיף לה רב ששת טריחותא למיסר המיינא פי' למאן דאמר תפלת ערבית רשות או לתפלת המנחה אמאי לא מטרחינן להו וכי מה טורח יש אם יחגרו חגורתם ועוד ליקום הכי בהתרת חגורה וליצלי דהא בענין אכילה גופה אכתי לא אתחיל כלל ופרקי' משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל כלומר שיתנאה בפניו ואין נאה לו להתפלל בהתרת חגורה ומשום דהכי לא חזי לצלויי חשבי' לה אתחלתא, והקשו התוספות דהא לא שני קושיא ראשונה אלא קושיא אחרונה, ואינהו ז"ל לא גרסו מגו אלא טריחותא למיסר המייני' ליקום הכי וליצלי כלומר אם הוא טורח לחגור יקום אלא יחגור ויתפלל ופריק הכון וכו'. ומכאן נראה דאע"פ שיש לאדם מכנסים שאין לבו רואה הערוה צריך הוא לחגור משום שנאמר הכון בתוספות:

רבה בר רב הונא רמי פזמקי ומצלי אמר הכון לקראת אלהיך ישראל. פי' נותן אנפליאות השיב חשובין ברגלו ובלעז קלטנ"ש. ומהא שמעינן דאסור להתפלל יחפי רגלים. וכן כתב הרמב"ם ז"ל כנ"ל:

ופכר ידיו פי' הרמב"ם ז"ל נותן יד שמאל בשל ימין ור"ח ז"ל פי' נותן ידיו לאחוריו כעבד נפיק בקולר:

ועוסקין בחיי שעה. פי' תפלה שהוא חיי העולם הזה שהוא שואל בה מזונות ורפואה ושלום:

טעים מידי בצפרא כו' בסוכה פ' הישן (כו') כדטעי' צורבא מרבנן ועייל לכלה פירש"י דכשהולך החכם ללמוד וירא שמא ימשך בשמועתו אוכל מעט כמלא פיו כדי שישען על לבו ובכי הא אפי' לאחר שעה ששית מועיל:

במרחץ שאין בו אדם וקשיא לי ולישני לי' כי קאמר רב אדא בר אהבה במקום שעומדין לבושין, וי"ל דאי הכי ה"ל לפרושי הכין בהדיא ולא הוה לי' לאמורא למסתם מילתי' כולי האי דהא אמורא לפרושי קא אתי:

[ע"ב] אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ וכתב רבינו יחיאל ז"ל * דמהכא שמעינן דאסור לכתוב באגרת שלומים שלום דשם קדש הוא ומצוי אדם לזורקן באשפות ובמקומות המטונפים וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם:

הכא שם גופי' איקרי שלו' וקשיא לי אמאי לא מני לי' באותו שמות של הב"ה שמונה שם במס' שבועות וצ"ע:

הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. פי' ודוקא בעשיר אבל מי שנותן לעני א"צ להודיעו כי ההיא דמר עוקבא וכתיב מתן בסתר יכפה אף:

דשאיף לי' מאותו המין פי' ישים מן הלחם בין שערות ראשו דמתוך שתשאלהו אמו מי עשה זה יאמר פלוני וגם פת נתן לי:

מתן שכרה דלא עבידא לאיגלוי. פירש"י ז"ל והוא הודיעם ע"י משה בעל פה מה שכרה:

**(עי' בברכי יוסף י"ד סי' רע"ו אות מ"א שמביא זאת בשם הר"ן כ"י אות באות יע"ש:

)** מילאתא אלבשייהו יקירא פי' מעיל אין דמיו יקרים אלא למי שרגיל ללובשו כלומר. ולפי שדברי רבה חביבין עליך אתה מחזר אחריהן:

[דף י"א ע"א] כל עיר שגגותי' גבוהין מבית הכנסת סופה ליחרב פי' ודוקא בגגים שעשוים להשתמש בהם הוא דאסור אבל בגגים משופעים דאין משתמשין בהו כקשקושי ואיברורי דמי ושרי:

ונתגלגל הדבר וירדו למצרים הקשו בתוספות דבלאו הכין נגזר עליהם ועבדום וענו אותם וי"ל דאי לאו מעשה לא היו משתעבדים כ"כ אלא גולים ממקום למקום כמו שהיו בימי אברהם:

כל חסרון ולא חסרון מלך נראה לי פירושא שאם אין מלך איש את רעהו חיים בלעו. אבל חסרון כיס קשה מכולן דאפי' אין שלטון מפזר מעותיו לעמים ואז יהי' שלום בארץ אבל בזמן שיש חסרון כיס אין מורת השלטון עליהם ואז הורגין וחומסין וגוזלין אלו את אלו:

חללה של רשות. פי' ונפקא מינה להא דאמרינן באבות ואל תתודע לרשות:

לוה אדם תעניתו ופורע. פי' בתוספות וגם הרי"ף ז"ל בתשובה דהיינו דוקא במקבל יום סתם כגון במקבל על עצמו יום אחד בחודש או בשבת ולא פי' בנדרו איזה יום מן השבוע וכשהשכים בבוקר יום שני חשב בלבו שישלים נדרו היום יכול ללותו אם אינו יכול להתענות ויתענה למחר שעל דעת כן קיבל עליו סתם מפני פחד אונס וכן הדין במי שיש עליו לצום מספר ימים דכיון שהוא צם אותם אם נזדמנה עליו סעודת מצוה או כיוצא בה מה שהוא כבוד לבריות לוה ופורע חוץ מתענית חלום, וכן נראה מן הירושלמי שהביא בהלכות במס' תענית דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו בד"א בשאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ, כלומר דכשאמר יום סתם אבד תעניתו ואוכל שהרי הוא יכול לפורעו למחר אבל כשאמר יום זה שאינו יכול ללותו משלים תעניתו, אבל הראב"ד ז"ל פי' דאפי' סיים יום תעניתו לווה ופורע דומיא דסלע זו לצדקה דכל זמן שלא באתה ליד הגבאי מותר לשנותה ולהחליפה דליכא קפידא בין הא לאחריתי והכא נמי ליכא קפידא. וי"מ דאפי' כי אתחיל בתעניתו לווה ופורע ולא דמי לסלע דמיד שבאת ליד הגבאי אסור לשנותה דהתם נדר גמור הוא מה שאין כן הכא דלאו נדר גמור הוא אלא קבלה הוא דמקבל אנפשי' לאיצטעורי לשם שמים והא קא מצטער, תדע לך דהא פ"ק דמס' תענית אמרי' וכי נדר הוא ובלישנא אחרינא אמרינן לא יהא אלא נדר דאלמא משמע דלאו נדר גמור הוא, וכן נראה לי מסוגיא דשמעתין דאמר להו בתעניתא ותיבנא דמשמע דכבר התחיל בתעניתו