ר"ן (מיוחס לו) שבת קנט

מאי טעמא דאתיא בק"ו שבת חמורה דוחה. ועד השתא איירי' במילה בזמנה דהיא אתיא בק"ו שדוחה את השבת מה שאין כן מילה שלא בזמנה והדר איירי' לפרושי מתניתא נמי דשלא בזמנה דתדחי צרעת מתלמוד לומר בשר דמסיק בברייתא דקאי אפי' אמילה שלא בזמנה ולא גרסי' איכא דאמרי ה"ק וכו' דכולי חד לישנא הוא וחד לפרושי מילה בזמנה וסיפא שלא בזמנה אלא ה"ג דילמא צרעת חמורה וכו' ת"ל בשר מאי טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרי' דאתי עשה וכו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת:

הא דאמרי' דילמא צרעת חמורה שכן דוחה את העבודה, יש מי שפי' דחמורה טומאת צרעת משאר טומאות דהא אם היו רוב קהל טמאין אין העבודה נדחית אלא עושין קרבן צבור בטומאה ואלו היו הכהנים מצורעים נדחית העבודה, וכן כתב הרא"ה ז"ל דאילו רוב ישראל טמאין עושין פסח בטומאה ואם היו הכהנים מצורעין הן נדחין ואינן רשאין לקוץ בהרתן כדאיתא התם ע"כ, אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

בינוני מנא לן. פי' מבן שמונת ימים עד בן י"ג שנה דהוא בר עונשין:

אלא משום גברא הוא דלא חזי. פי' דלא חזי לעבוד בעוד שצרעת עליו, ואקשי' ויקוץ ויעבוד כלומר אם עבודה חמורה היא יקוץ הצרעת שהרי דוחה שבת בעלמא דחמירא וליתי עשה דעבודה שהוא חמור ולידחי עשה ולא תעשה דצרעת אלא לאו ש"מ מדאינו קוצץ בהרתו ואינו עובד דצרעת חמורה. ופרקי' מחוסר טבילה הוא, כלומר לעולם עבודה חמורה והיתה דוחה צרעת כשם שדוחה שבת דחמירא והאי דאינו קוצץ ועובד משום דאכתי לא חזי דמחוסר טבילה הוא ואפי' בעלמא דאמרי' דאתי עשה ולידחי לא תעשה השתא לא דחי' לא תעשה כיון דאי אפשר לקיים העשה כל אותו היום:

נגעים טהורים. כלומר שפוסלין בכהנים לעבוד כדאמרי' בבכורות פרק ז' דתנן הכושי והגיחור וכו' ובעל נגעים טהורין פוסלין באדם וכשרין בבהמה, כלומר פוסלין בכהנין לעבודה ואם חתכו טהורין מיד ואין צריכין טבילה וקים לי' דאפי' בנגעים טהורים איכא לא תעשה בקוצץ דאי לא לימא אין הכי נמי וכמו שפירש"י ז"ל:

אלא א"ר אשי וכו' רב אשי אתי לסיועי לרבא ולפרוקי מאי דאקשי לי' רב ספרא ויקוץ בהרתו ויעבוד דהכא לא אפשר לי' ולאו משום חומרא דצרעת לא קצצי' דלעולם שבת חמורה אלא טעמא דלא קצצי' משום דאפי' בעלמא דאמרי' עשה דחי' לא תעשה כי האי גונא לא דחי דהיכא דחי כגון מילה וצרעת וכו', ולאו דוקא אלא דוגמא נקט דהא צרעת לא מידחא מהאי טעמא דצרעת עשה ולא תעשה הוא וכן סדין בציצית נמי אי מהאי טעמא הוא היכא דאפשר לקיים את שניהם כגון לטלית של צמר ציצית של צמר עבדי' ולא של פשתים והתם במנחות וביבמות מוכח דאפי' באפשר לקיים את שניהם דוחה דנפקא לן מהיקישא דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך לי' גדילים תעשה לך והילכך הכא אינו קוצץ משום דלא מקיים לעבודה כי עקר לצרעת ונמצא דצרעת דדחיא עבודה משום גברא הוא דלא חזי כן פירש הרא"ה ז"ל:

[דף קל"ב ע"א] ר' יהונתן אמר אינו צריך שבת חמורה וכו'. ור' יאשי' סבר דצרעת חמורה שדוחה העבודה דאם איתא דעבודה חמורה מצרעת כיון דחמירא כולי האי דשבת דחיא בנגעים טהורים מיהת הי' לו לקוץ דס"ל לר' יאשי' דלא שייך טעמי' דרב אסי בהא אלא דאפי' בכי האי גונא היתה ראוי' לידחות כיון דחמירא כולי האי דדחיא שבת:

איכא דמתני להא דאביי וכו' מודה ר' שמעון בפסיק רישי' וכו'. כלומר והכא כשמתעסק בסיב שע"ג רגלו וכן במוט שע"ג כתפו אי אפשר שלא יקוץ הבהרת והוה לי' פסיק רישי'. וקשיא לי דאי פסיק רישי' הוא מאי לישנא דאם עברה עברה, ואפשר דה"ק ואפי' עברה הבהרת בכך דאי אפשר שלא תעבור עברה כלומר אין בכך איסור דדבר שאין מתכוין הוא כנ"ל:

ואביי אליבא דר' שמעון וכו'. כלומר אביי דאמר לעיל דלא נצרכא אלא לר' יהודה אבל לר' שמעון בלאו קרא שרי האי בשר מאי עביד לי'. ופי' הרא"ה ז"ל דללישנא קמא הוא דקא מקשי' דללישנא בתרא לא קשיא כלל דאיכא למימר דכיון דאינו קוצץ בידו ממש אלא שמתעסק בסיב שברגלו ובמוט שע"ג כתפו בכי הא שרי ר' שמעון אע"פ שמתעסק הוא אצל טהרת הנגע אבל במילה שעושה בידיו ממש אפי' לר' שמעון אסור אי לאו דכתיב בשר:

ואי איכא אחר ליעביד אחר דא"ר שמעון בן לקיש וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דלדידן לא קשיא מדריש לקיש דאפשר דהכא שרי רחמנא אפי' באפשר לקיים שניהם כדאשכחן ציצית בכלאים אלא טעמא דקרא הוא דקשיא לן ולומר למה התירה תורה איסור זה שתעשה מילה זו ע"י אבי הבן שמתכוין לקוץ בהרת בנו תיעשה ע"י אחר ונמצא שניהם מתקיימין דלא דמי לציצית בכלאים דהתירה התורה אע"ג דאפשר לקיומי למצות ציצית בלא כלאים דהתם כל ציצית התירה תורה ציצית של כל דבר אבל כאן מילה בחד גונא מתעבדא ע"י אחר כע"י האב ובחד טכסיסא לגמרי. ופריק דליכא אחר דבהא אפי' לר' שמעון נצרכה בשר: