ר"ן (מיוחס לו) שבת קנח

והיא מצותה נמשכת בהתמדה בין ביום בין בלילה אבל בלולב אפי' תימא דמצותו אפי' בלילות לא שייך בי' ימים שלמים שהרי אין מצותו אלא שעה אחת והילכך ימים דכתיב ודאי לאפוקי לילות עכ"ל:

וליכתוב רחמנא בלולב וליתו הנך וכו' משום דאיכא וכו' שכן טעון ד' מינין. קשיא לי ליהדר לי' שהרי עומר ושתי הלחם צורך גבוה וחמירי, ויש מי שתירץ דיותר חמיר לולב שהוא טעון ד' מינין ומה מצינו חמור מקל ילפי'. ולא נהיר בעיני דהא לעיל כי בעי' למילף לולב מעומר ושתי הלחם מהדרי' שכן צורך גבוה, ומתוך הדוחק נראה לי דבמה מצינו פרכי' כל דהו וחומרא שיש בזו ואין בזו היכא דלא דמו אהדדי וצ"ע לי:

אלא גמר שבעת ימים מלולב. וא"ת בשלמא שבעת ימים דסוכה מופנה דהא בדוכתא אחריתי נמי כתיב שבעת ימים אלא שבעת ימים דבלולב לאו מופנה דמצרך צריכי דמיני' נפקא לן ובמקדש שבעה ובר מינה לר' אליעזר דמיני' נפקא לי' ימים ולא לילות ולדידי' בעי מופנה משני צדדין. וי"ל דהכא לא איצטריכי' לגמרי להאי ג"ש דכיון דבכמה מצות מכשיריהן דוחין את השבת בהא סגי לן בגלויי מלתא בעלמא וכן פרש"י ז"ל, וי"מ דמדגלי רחמנא בשאר מועדים שבעת ימים הכא לא אתי' אלא לגלויי מילתא בעלמא כלומר לגלות שהוא שבעה וחשבינן לי' כמופנה:

וליכתוב רחמנא בסוכה וליתו הנך וכו'. לאו למימר דיליף כולהו מינה וכן עם דהא סוכה מלולב גמרה אלא ה"ק הי' לו די במה שכתב שבעה בסוכה לג"ש דלולב שמכשירי' דוחין את השבת ולא הוה לי' למכתב גבי עומר ושתי הלחם. וכן נראה מפירש"י ז"ל שכתב וניתו הנך עומר ושתי הלחם ונגמור מינה. אלא שהוא ז"ל שינה הפי' למטה גבי ולכתוב רחמנא במצה שכתב וליכתוב רחמנ' במצה בהדיא כלומר ולא ליגמרה מצה מסוכה אלא ליכתוב רחמנ' במצה בהדיא שמכשירי' דוחין את השבת וניתו לולב וסוכה ועומר ושתי הלחם וליגמרו מינה, ואין ספק כי הוא גורס גבי מצה ונגמרו הנך כולהו מינה ועל כרחין אית לן למימר דעומר ושתי הלחם אין הנשים חייבות דא"כ נגמרו ממצה:

אלא גמר חמשה עשר חמשה עשר מסוכה. פי' הרא"ה ז"ל דודאי מופנה הוא משני צדדין דתרי חמשה עשר כתיבי בחג המצות ובחג הסוכות בפרשת אמור אל הכהנים ובפרשת פנחס, ואפשר דאתיא מביניי' אלא דאפשר דכי האי גונא טרח וכתב לה קרא. אי נמי דאיכא למיפרך בה צד חמור כדמשמע במס' מכות:

[קל"ב ע"א] שכן אם עבר זמנן בטילין, פי והילכך כדי שלא יתבטלו דין הוא דדחו מכשיריהן לשבת והא ודאי הגמרא הוא לדידהו:

וכן אמר רב יצחק נפחא הלכה. פי' וכן אית לי' לר' אליעזר דמילה גופי' הלכה ולהכי מיתר לי' ביום השמיני ואפי' בשבת למכשירין:

ק"ו מהלכה מי אתי. פי' לרבנן בלחוד הוא דקשיא אבל לר' אליעזר דיליף מכשירין מקרא שפיר מצינן למילף ק"ו ממכשירי מילה והא דנקט ומה מילה וכו' ולא קאמר ומה מכשירין וכו' משום דמילה הוא העיקר ולעולם לדידי' מילה עצמה הלכה היא, וכן פירש"י ז"ל:

ר' יוחנן אמר אמר קרא ביום אפי' בשבת. דוקא לרבנן אבל לר' אליעזר איצטריך ביום למכשירי' ומילה גופה מהלכה או מאות ברית ודורות:

הכי נמי דדחו שבת. פי' והא קי"ל דאין קרבן יחיד דוחה שבת:

הואיל וחס רחמנ' עלייהו לאיתויי בדלות. פי' והיינו מצורע וזב וזבה דקרבן שלהם עולה ויורד:

אלא מעתה יהא זר כשר בהן וכו'. פי' אלא מעתה דמשום דחס רחמנא עלייהו איצטריך למיכתב ביום דאי לאו ביום הוה אמינא דמשום חסות דידהו כדי שלא תתעכב כפרתן דאפי' בלילה נמי ליתי א"כ נימא דמשום חסות דידהו שיהא זר כשר בהן ונקל ג"כ בקרבנם שיהא אונן כשר בהן. ופי' הרא"ה ז"ל דלאו זר ממש קאמר דהא כהן כתיב בהו אלא זר כהן קאמר ומשכחת לה בכהן שמחוסר בגדים דחשיב כזר וכדאמרי' בסנהדרין בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. אי נמי זר דוקא וה"ק יהו הם כשרים לאכול אשמות שלהם וגם אונן כהן למהר כפרתם והיינו חסות דידהו כן פי' ז"ל (דבר יראה ממנו):

הא אדרי' קרא. פירש"י ז"ל הא אהדרי' קרא מביום צוותו למפסיל בהו שמה וכיון שכן אהדרינהו וכללינהו לעשותן כשאר קרבנות. והגאון פי' אע"פ שחס עליו והקל בקרבנו כבר החזירו לטהרת הכהן שנאמר והביא וגו' לטהרתו אל הכהן:

תניא כותי' דר' יוחנן ודלא כר' אחא בר יעקב וכו'. זימנין דאמר תלמודא האי לישנא וזימנין לא אמר אלא תניא כותי' דר' פלוני ותו לא משום דתלמודא הוא דמסדר הברייתא כפום מאי דמיתמרא בבי מדרשא דזימנין לא איתמר בבי מדרשא אלא תניא כותי' דפלוני ותו לא ותלמודא נקט לה הכין וזימנין איתמר בבי מדרשא תניא כותי' דפלוני ודלא כפלוני ותלמודא נקט לה הכין:

[ע"ב] ת"ל בשר. פי' ובתרוייהו כתיב בשר במילה בזמנה ושלא בזמנה ואתרווייהו קיימי':