ר"ן (מיוחס לו) שבת קנד

דמסתמא הא קא אכלי דמאי כשמחזרין אחר פתחי עם הארץ וסתם עם הארץ אינו מעשר וסמכו על רובן שמעשרין:

מתני' ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. כלומר מעשר ראשון של לוי שניטלה ממעשרו שרו מעשר כהן וקס"ד השתא שנתקן לגמרי ושנטלה תרומה גדולה שיש על ישראל להפרישה תחלה קודם הפרשת מעשר לוי ומשום כך אקשי' פשיטא דהא ראוי הוא לגמרי. ומהדרי' שלא נטלה תרומה גדולה ממנו וסד"א יהא אסור לטלטלו קמ"ל כדר' אבהו וכו'ף [דף קכ"ח ע"א] ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא וכו' דקס"ד השתא שלא ניטל ממנו מעשר כהן אבל ניטלה ממנו תרומ' גדול' והדר ליה דלעולם ניטל ממנו מעשר כהן ולא נטלה ממנו תרומה גדולה וכגון שהקדים מעשר לוי בכרי מהו דתימא ראוי הוא לטלטל כדאמר לי' רב פפא לאביי וכו':

אמר אמימר והוא דאית לי' נעמיות. כלומר הא דשרי רשב"ג לטלטל שברי זכוכית דוקא בדאית לי' נעמיות בביתו, ונראה לי דאלו בחצר מודה דמטלטל אע"ג דלית לי' יונים משום דשכיחי טפי. ומיהו הא דאמימר לא קאי אלא דרשב"ג אף על גב דלית לי' נעמיות בביתו קאמר ומשום דראוי הוא להיות לו נעמיות להאכילן קאמר ואע"ג דאין דרכן של בני אדם להיות להם נעמיות אלא בני מלכים ס"ל לרשב"ג דכל ישראל בני מלכים הם וראויין הם לכך ומיהו פילין אפי' לבני מלכים לא שכיחי להיות להם והילכך לא מטלטלין חבילי זמורות כנ"ל:

אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' ישמעאל וכו' ולית הלכתא כחד מינייהו לבר מההיא דשמן ורד והכא נמי היכא דאית לי' פילין או נעמיות הכי נמי דשרי:

בשתי ידים אסור לטלטלה. פי' ואפי' התקינן למאכל בהמה דטירחא יתירא הוא ולא שרי' ולית הלכתא כותי' אלא כת"ק:

ה"ג רש"י ז"ל בשר חי מותר לטלטלו בשבת בשר תפל וכו'. ולפי גירסא זו בשר חי היינו בשר מליח ומותר לטלטלו לפי שראוי לאוכלו, וליתא דבכל מקום בשר חי היינו בשר תפל וגרסת הספרי' עיקר דגרסי בשר חי מותר לטלטלו בשר תפוח רב הונא אמר מותר לטלטלו וכו'. ופי ה"ר יהונתן ז"ל דבנתפח בשבת פליגי דלרב הונא מותר לטלטלו אע"פ שאסור לאוכלו דס"ל כר' שמעון לפי, שאינו נולד גמור כמו בהמה שמתה בי"ט ורב חסדא חשיב לי' נולד גמור וס"ל כר' יהודה אבל נתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי ואפי' לר' יהודה דמודה ר' יהודה בנבלה שנתנבלה מערב שבת דדעתי' עלה לכלבים וברייתא דשרי בשר תפוח לטלטולה מיירי בשנתפח מערב שבת והיינו דלא אקשי' מינה לרב חסדא, אלא דצ"ע לרב אלפסי דמייתי ראי' מינה לרב הונא ע"כ תורף דבריו:

דג תפל אסור לטלטלו. פי' שאין ראוי לאוכלו חי בלא מלח ולכלבים לא חזי דכל מידי דחזי לי' למחר מקצה לי' מכלבים:

[ע"ב] לא אפשר בפרנסה. פי' שאפי' ישליך שם כל מזונות שבעולם לא תוכל לחיות מפני צער המים:

צער בעלי חיים דאורייתא. דדרשינן לי' מדכתיב חמור שונאך דאין מצוה זו אלא על צער הבהמה ולא מחמת צער בעל הבהמה. וא"ת מאי שנא דהכא חיישי' לבטול כלי מהיכנו ואלו במתני' תנן כופין את הסל לפני האפרוחין וכו' ולא חיישי' לביטול כלי מהיכנו. פי' רבי' יהונתן ז"ל דמתני' דלא קיימו האפרוחין על הכלי אלא לפי שעה ויכול להשתמש ממנו לא שייך ביטול כלי מהיכנו אבל הכא אפשר שכל היום תעמוד הבהמה עליהם. וטעם ביטול כלי מהיכנו הוי משום דמיחזי כמוסיף אבנין שאינו יכול ליטול הכלי משם ונמצא כמחברו עם הקרקע. וי"מ דהכא אפי' תעלה הבהמה איכא ביטול כלי מהיכנו משום דמיתוסחן מני במיא ומסתמא לכולי יומא לא חזי לאשתמושי בהו והוא הנכון:

דוחין אין. בידים יכול לדחותה עד שתכנס אבל מדדין לאוחזה בכנפי' לא אע"פ שרגליה נוגעין בארץ:

והאשה מדדה את בנה וכו'. והלכתא כר' יהודה דמתני' דאסר בגורר דאפי' ת"ק דידיה אית ליה הכין משום דקי"ל כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובד"א אינו אלא לפרש דברי חכמים:

מתני' וקושרין את הטבור. פי' דאחר שנקשר ליכא כל כך סכנה ואין חותכין הנשאר עד לאחר השבת ור' יוסי סבר דחותכין דאכתי איכא סכנה אם ישאר שם אותו המותר ויכרך ביד האשה ותמשכנו ויסתכן גמרא אין סחיטה בשער. וא"ת א"כ אפי' בדאיכא ספק בידה תביא בשערה דטפי שינוי איכא בשערה מבידה. וי"מ דה"ק מביאה אף בשערה כלומר אם אינו ספק ביד תביא בידה. ובשערה ואכתי לא ניחא לי דהוה ליה למימר אם אינו ספק בשערה מביאה בידה כלומר אף בידה. ויש מי שפי' דאף על גב דאין סחיטה בשער מ"מ כשסוחטת השמן משערה מיחזי כסחיטה ובדין הוא דנגזור אטו סחיטה דעלמא אלא דמשום פקוח נפש התירו והילכך היכא דספק בידה לא שרי' בשערה אטו הא דסחיטה וזה נכון:

רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשער וכו'. וכתב הרא"ה ז"ל דרב אשי לרוחא דמלתא קאמר אבל ודאי בעיקר דינא הכי ס"ל דאין סחיטה בשער וראי' לדבר מדשרי' טבילה בשבת עכ"ל. כלומר שרי' טבילה ולא חיישי' לסחיטת שערה. ומיהו אינה ראיה דלא דמי מים לשמן דשמן אחר שהוא עב ונדבק בשער אפשר שיש בו סחיטה:

מביאה לה בכלי דרך שערה דכל מה דאפשר לשנויי