ר"ן (מיוחס לו) שבת יד

כולה מחוברת כיון דהיא רחבה ארבעה אמרי' פי תקרה יורד וסותם ואפי' פתח נעול כלפנים דמי ולא מפסקי דלתות ולהכי מוקי לה בשתי קורות שאין בזו ארבעה ואין בזו ארבעה וכו':

פתח פתוח כלפנים. דאמרינן לבוד ואיכא בעליונה ארבעה ואמרינן פי תקרה יורד וסותם, אבל פתח נעול דליכא למימר לבוד דהא הדלת מפסיק נמצא שכל קורה חלוקה לעצמה ולית ביה ארבעה ולא אמרינן פי תקרה יורד וסותם:

הרי זו רשות לעצמה. פירוש מלישנא דהרי זו רשות לעצמה משמע דאפילו בהדי רשות היחיד אסור ומסייעי ליה לרב יצחק וכו' ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' יהודה אמר רב וכרב אשי דלא פליגי אהדדי ותו לא מידי:

[ע"ב] מתני' לא ישב אדם לפני הספר וכו' ואם התחילו אין מפסיקין. פי' ואם התחילו אחת מכל אלו והגיע זמן המנחה אין מפסיקין אלא גומרין ויתפללו ובלבד דאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן. ומפסיקין לק"ש מכי הגיע זמן ק"ש אע"ג דאיכא שהות לגמור קודם שיעבור זמן ק"ש וטעמא משום דק"ש דאורייתא:

גמ' אילימא סמוך למנחה גדולה. דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה מכי מתחיל שמשא להעריב שהרי חצי שש וחצי שבע חמה עומדת באמצע הרקיע ומחצי שבע ולמעלה נוטה לצד המערב וסמוך לה דקתני הכא הוי מתחלת שעה שביעית. ואלא סמוך למנחה קטנה דהיינו תשע שעות ומחצה וסמוך לה דקתני מתחלת תשע, ואם התחילו אין מפסיקין בתמיהא ויעבור הזמן לימא תהוי תיובתי' דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום וכו'. וקשיא לי ומאי קושיא דלמא להתחיל הוא דקא אסר ר' יהושע ואם התחילו אין מפסיקין כמתני' פי' הרא"ה ז"ל דכיון דקא אסר ר' יהושע אפי' בטעימת כלום מכי מטי זמנה מכלל דאם אכל והגיע הזמן דמפסיקין לדידי', אלא שבתוספות נראה שאין סוברין כן שכתבו ומאי דקאמר ר' יהושע דלמא להתחיל קאמר ואי משום דאמר לטעום דמשמע שפוסק והא חזיין בערבי פסחים דמשמע לכתחלה דאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ובתר הכי קאמר אתחולי לא מתחלינן אפסוקי לא מפסקינן. וי"ל דמדנקט כיון שהגיע משמע דאם התחילו מפסיקין דאי לא"ה הוה לי' למנקט סמוך דכיון שהגיע משמע יותר חומרא עכ"ל. לעולם סמוך למנחה גדולה וכו'. וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכיון דלא קיי"ל כר' יהושע כדאי' בברכות הני אוקמתות נמי כיון דאליבי' הוא דמיתאמרן לא קיימא לן כותי' אלא מתני' כפשטה סמוך למנחה קטנה ומקמי הכי מותר ואפי' במנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין בשיש שהות ביום. והרשב"א ז"ל כתב דאפי' להאי פסקא איכא למימר דבמנחה גדולה אין מתחילין בסעודה גדולה ובתספורת בן אלעשה וכו' כדאוקימנא ואם התחילו אין מפסיקין כטעמא דאמרינן בגמרא, ומכלל דבריו נראה לי דאם התחילו סמוך למנחה קטנה מפסיקין דאי לא מאי איכא בין מנחה גדולה למנחה קטנה, אלא דקשיא לי דא"כ מאי איכא בין ק"ש לתפלה. והנכון לי לומר דלר' אחא בן יעקב ליכא הפרש בין מנחה גדולה למנחה קטנה וכולהו אם התחילו אין מפסיקין. ורב אחא דאוקמה במנחה גדולה קמ"ל דאפילו בסעודה דידן אין מתחילין:

גזירה שמא יתעלפה ויחלה ולא יוכל להתפלל ומשנה זו דלא ישב אדם לפני הספר לאו דוקא ע"ש דאפילו בחול נמי אסירא והא דמיתני' הכא משום דדמיא להא דלא יצא החייט דאיכא טעמא נמי שמא ישכח. וא"ת ליקדים ברישא הא דלא יצא החייט דהיא עיקר וי"ל דמשנה זו דלא ישב אדם לפני הספר כיון דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא אבל במילי דשבת דרבו הילכתא כי היכי דלא ליפסיק בהן אקדמה להא דלא ישב. ולא פליגי הא לן והא להו פי' הא דר' חנינא מיירי לבני בבל שהיו נוטלין ידיהם ואח"כ מתירין החגורה ונמצא שהתרת החגורה הויא התחלת אכילתן והא דרב מיירי לבני א"י שהתרת החגורה קודם נטילת ידים ונמצא דנטילת ידים הויא התחלת אכילתן. וא"ת והא רב מבני בבל הי' ור' חנינא מארץ ישראל וי"ל דכנגד התלמידים אמרי למילתייהו שהיו יושבים לפני רב תלמידי ארץ ישראל ולפני ר' חנינא תלמידי בבל והא דאמרי' פרק כיצד מברכין רב חסדא אמר מברכין על הארץ ועל הפירות ופריך אינהו אכלי ואנן מברכין ולא פריק דכנגד תלמידי א"י אמרה למילתי' משום דקים להו דבההיא שעתא לא היו לפניו תלמידי ארץ ישראל:

ולמאן דאמר חובה מטרחינן לי'. פי' ותנא דמתני' דקתני מפסיקין לק"ש ולא קתני מפסיקי, לתפלת ערבית סבירא לי' תפלת ערבית רשות. אבל השתא דקים לן דחובה היא מפסיקין גם לתפלת ערבית, וא"ת ואפי' למ"ד רשות אמאי אין מפסיקין ותיפוק לי' משום ק"ש דקתני במתני' ומפסיקין לק"ש וי"ל דק"ש אין צריך הפסק ולא קביעות שהרי הוא יכול לקרותו שם על שלחנו וכדאמרינן האומנין קורין אותה בראש האילן או בראש הנדבך, כן פי' בתוספות [דף י'] התם לא שכיחא שכרות פי' כיון דביום הוא ויש לו לדבר עם אנשי' רבי' אינו עשוי להשתכר כ"כ שיהא אסור בתפלה דהיינו שתוי שאינו ראוי לדבר לפני המלך אבל ודאי עשוי הוא לשתות רביעית יותר.