ר"ן (מיוחס לו) שבת קמח

מוקצה מחמת חסרון כיס כמסר הגדול ויתד של מחרישה:

פגה שטמנה בתבן וכו' אם מגולה מקצתה מותר טלטלה. פי' הר"ר אהרן ז"ל דס"ל דטלטול מן הצד לאו שמי' טלטול, אבל כשאינה מגולה הן בטלות אצל התבן והגחלים שהן אסורות בטלטול, אבל מפי' רש"י ז"ל לא נראה כן:

אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן. פי' כאותה שאמרו מעות שע"ג הכר מנער את הכר והן נופלות, וא"ת הא אוקימנא הא דמעות שע"ג הכר בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור וא"כ הכא כשהוא מניח הפגה והחררה שם מדעת האיך יכול לנערה, וי"ל דשאני גחלים שלצורך החררה הונחו ולדעת לסלקן בשבת עצמו ליטול החררה משם בשבת עצמו דלא סגי לי' בלאו הכי שאלמלא כן תשרף החררה או תתקלקל הפגה והילכך לא נעשו בסיס להם, ואפשר דת"ק נמי הכין ס"ל אלא דכל שהן מכוסות נעשו כבטלות להם, ואלעזר בן תדאי סבר דאפי' מכוסות לא נעשו כבטלות להם והיינו טעמא דאבן שעל פי החבית דכל שהניחה שם מדעת דנעשה בסיס לאבן משום דפעמים תעמוד שם כל השבת:

האי פוגלא מלמעלה למטה שרי, דהיינו כדרכו שאינו מזיז עפר, מלמטה למעלה אסור דשלא כדרכו הוא ומזיז עפר בנטילתו דטלטול מן הצד שמי' טלטול ואע"פ שמגולה קצת:

ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד. אלמא לא דמיא שבת לטומאה וקשיא לרבא:

בגולמי עסקי'. פי' דעדיין לא באו לגמר מלאכה והילכך לענין שבת חזו לטלטול משום דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא כלומר מיחד לה ליטול בה את הקוץ לפי שסובר בלבו כשארצה אנקוב אותה לתפור בה אבל היכא שבאו לגמר מלאכה וניטל חררה או עוקצה אע"פ שהיא ראוי' לקצוץ אסירא לפי דכשנשברה ונפחתה משיעור מדת אורך מחט מתייאש ממנה וזורקה ולא חשיבא כשבר כלי דעלמא דשרי' כגון חרס קטנה וקרוניות של קנה כדלקמן וטעמא לפי שאין אדם עשוי ליחד מחט לנטילת הקוץ אלא זורקה לבין הגרוטאות והוי לי' כשירי פרוזמיות דלא חשיב מנא לאשתמושי בהו משום דלא מיחדי להכי:

אסובי ינוקא. פי' ר"ח ז"ל שנותנין אצבע בפיו של תינוק להעמיד עצמות גרונו כשנופלין ועל הרוב הוא מקיא ומוציא דם ג"כ והוא פסיק רישי':

[ע"ב] הכא אורחי'. להעמיד עצמות גרונו ואי מקיא לא איכפת לן:

אמר רב ששת מנא אמינא לך וכו', ליטול בה את הקוץ. פי' ואע"פ שמוציא דם לא איכפת לן לפי שאינו עושה חבורה בידיו אלא ע"י נטילת הקוץ הוא מוציא דם והכא נמי ע"י העמדת עצם שבגרונו, וחזרתו למקומו הוא מוציא דם ואינו צריך לכך וכיון שכן רפואה זו התירו. ורב נחמן התם פקיד דם שבא עם הקוץ. וי"מ דאסובי ינוקא אינו מקיא ולא מוציא דם ואי עביד נמי לא שכיח והוי דבר שאין מתכוין ושרי ופליגי אי איכא משום רפואה או לא, ורב ששת דחי דהתם לאו אורחי' והילכך במידי דלא שכיח אסרי' משום רפוא' אבל הכא מגו דהוו אורחי' ומילתא דשכיחא לא חשיב רפואה כלל, ורב נחמן דחי דלא דמי לקוץ וקוץ עצמו פקיד ונראה ונטילתו לאו מידי אבל הכא בהעמדת עצם לא פקיד וכן פי' הרא"ה ז"ל והלכתא כרב ששת דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורי:

מתני' קנה של זיתים אם יש קשר בראשו וכו'. פרישנא בגמרא דמפני הקשר חשוב כלי לקבל דכשהוא מהפך בו הזיתים כיון שיש בו קשר פקוק אין המשקה זב ממנו ונשאר שם מן השמן אבל כשאין בו קשר אין החלל שלו עשוי לקבלה לפי שהמשקה זב על ידיו ועל לבושו אם הפך בו והילכך לא מקבל טומאה אבל ניטל הוא בשבת דמ"מ ראוי הוא להפך בו הזיתים דהא כלי הוא חזק ומתוקן אבל, שאר קנים שאינן חזקין ומתוקנין לשום תשמיש אסור לנוטלן אפילו לצורך גופן:

גמרא בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין וכו'. כלומר אע"פ שמשתמשין בהן קצת לפעמים לאיסור שהן ראויין לתשמיש איסור מ"מ ניטלין הן לתשמיש של היתר כיון דעיקר עשייתן הן להיתר אבל אותן כלים שאין משתמשין בהן אלא תשמיש של היתר ואין ראויין לתשמיש אחר לא אסרו אפי' בראשונה, והם אסרו כלים שראויין לתשמיש איסור אע"פ שראויין לתשמיש של היתר:

ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. פי' דלאביי לא חשיב צורך מקומו כצורך גופו:

ועדיין בידו אחת וכו' עד שאמרו כל הכלים ניטלין וכו'. כלומר הא כדאיתא והא כדאיתא דלעולם כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא וכ"ש מחמה לצל וכלי שמלאכתו להיתר ניטל אפילו לצורך מקומו:

מה לי צורך גופו מה לי צורך מקומו. דלרבא חשיב לצורך מקומו כצורך גופו וליכא לאיפלוגי בינייהו וכל היכא דהתירו צורך גופו ה"ה לצורך מקומו:

מחמה לצל, כלומר בכדי:

אפילו בשני בני אדם. כתב הרא"ה ז"ל משמע דלא פליגי אביי ורבא בהכין אלא דרבא משום דלטפויי מילתא אתי מטפי נמי בהא וה"ה אפי' בעשרה בני אדם כדמוכח בשילהי עירובין גבי ההיא אסותא