ר"ן (מיוחס לו) שבת קמה

מוכח לישנא דרב יהודה דאמר ואם כבתה כבתה שנראה שאין סופה של כבוי לבא עכ"פ כמו בכלי מים שתחת הנר:

נר שע"ג טבלא וכו' ואם כבתה כבתה. פי' משום דהוה לי' דבר שאין מתכוין:

אמר לי' בהא אפי' ר' שמעון מודה וכו'. פי' ומאן דתני לה הוה סבר דהא לא פסיק רישי' והלכה כרב:

אילימא ברוח מצויה. כלומר דעביד השתא רוח מצוי' לבא ואינה רוח גדולה מאי טעמא דמאן דאסר דרוח מצויה לא חשיבא הדלקה, אי ברוח שאינ' מצוי' שהיא רוח גדולה שאינה מצוי' לבא מאי טעמא דמאן דשרי דהא ודאי חשיבא הדלקה, לעולם ברוח מצוי' וכו' ומר סבר לא גזרי' ושמעי' דאפי' למאן דאסר דוקא ברוח מצויה לאפוקי היכא דלא עביד רוח לבוא דשרי:

[דף קכא] בעל קרי טובל והולך כל היום כולו פי' ביום הכפורים ואפי' אחר המנחה שהתפלל ולא אמרי' לא דחינן יום הכפורים וימתין טבילתו עד הלילה כיון שאין לו לטבול לצורך תפלה שהרי יכול להתפלל תפלת נעילה בלילה אפי' הכי טובל בו ביום דטבילה בזמנה מצוה. ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה כיון דליכא משום תפלה יכול להמתין עד הלילה דטבילה בזמנה לאו מצוה. ומיהו דרבנן אדרבנן לא קשיא דהני רבנן לאו הני רבנן אלא דר' יוסי אדר' יוסי קשיא:

מתני' נכרי שבא לכבות וכו' פי' נכרי שבא לשאול אם ירצה שיכבה אין מתירין לו לכבות אבל אם הוא מכבה מעצמו בלא שאלת רשות אצ"ל לו אל תכבה אע"ג דעושה מלאכה האסור' לו לישראל בשביל ישראל היינו במלאכ' שיש בה ממש ושיהא ראוי לישראל להשתמש בה מה שאין כן בכבוי שאינו אלא סילוק דבר היזק ולהכי נמי שרו ליה לגלויי דעתו לומר כל המכבה אינו מפסיד מפני שאין ישראל מוזהר על שביתתו:

בקטן העושה על דעת אביו. פי' הרא"ה ז"ל עושה לדעת אביו שאביו עומד על גבו ומסתכל בו והוא כעושה במצותו ע"כ. ורבי' יהונתן ז"ל פי' אם הקטן הוא כל כך בן דעת שיודע שאביו יקללנו או יכנו לאחר כך כשלא כיבה חייב האב לומר לו אל תכבה אבל אם הוא קטן כל כך שאינו מכיר דעתו של אב אלא מעצמו עושה אין על אביו למחות בידו וכן נראה שפי' רש"י ז"ל ומ"מ איכא למידק דהכא בכבוי זה אינו אלא איסורא דרבנן דקי"ל כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ובאיסורי דרבנן הא אמרי' ביבמות דספינן ליה בידים. וי"ל דכל עיקרא דמלתא לא הוי אלא כדי שלא יהא רגיל הקטן בכך באותו איסור והלכך קטן שבא לכבות את הנר על דעת אביו כסבור שהדבר מותר וירגיל את עצמו לכך אבל כשאנו נותנין לו איסורא דרבנן למיכל מידע ידע דאינו אלא כדי להחיותו והדבר שהוא אסור ולא ירגיל את עצמו לכך שרי:

נכרי לדעתי' דנפשי' קא עביד. ואינו מתירא מפני בעל האבידה:

מתני' ועל עקרב שלא תישך. פי' ואע"ג דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה איכא איסורא דרבנן הכא שרי לכתחלה משום סכנה. ור' יהודה פליג עלי' והעיד בשם רבו ריב"ז שהיה בערב שהוא שם מקום ואמר חושש אני לו מחייב חטאת:

[ע"ב] אמר ליה אבין שטיא וכו' צואה של קטן הא חזיא לכלבים וכו'. ה"ג רש"י ז"ל ופי' למה לי כלי לכסותה שהרי יכול לטלטל הצואה ולפנותה משם לפי שאינה מוקצת שהרי היא ראויה לכלבים. וכי תימא כיון דלא היתה שם מאתמול אין דעתו עליה והוה ליה נולד ואפי' לר' שמעון אסורה והא תניא נהרות וכו' וזה קשה דשאני נהרות שהמים במקומן חיבור ולא חשיב דבר חדש. אלא ה"ג צואה של קטן גרף של רעי הוא ואפי' בלא כלי שרי לטלטלו דאי בלא כלי אסור ה"ה בכלי דאסור משום דהוה ליה בסיס לדבר האסור. והא פשיטא אלא דגרף של רעי מנפשיה הוא דשרי ואלא היכי אתניי' וכו' בחצר אחרת. פי' דמשום גרף של רעי ליכא ומשום קטן איכא שלא יתלכלך בו:

בידוע שנזדמנו להורגן כלומר לכך באו לידו שזימנן לו המקום להורגן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות ע"י זכאי:

פגע בו כיוצא בו כו' או לא, ולגנאי קאמר הכין שפגע בו אדם רשע שהוא כנחש:

רוק דורסו לפי תומו. פירש"י ז"ל שאינו מתכוין למרח ולאשויי גומות ואע"ג דממילא מרח הוא כי לא מכוין שרי במקום מאיסותא ע"כ כלומר שדומה קצת לגרף של רעי:

ואמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו. ואפשר דריב"ל נמי הכי סבירא לי' ואע"ג דאמרי' נהרגין מידי דהוה אדר' ינאי דאמר צירעה אני הורג ופרישנא לפי תומו כלומר דרך צניעות וכמי שאינו וכההיא דאמרי' במי שעלו בצינורו קשקשים שממעכן ברגלו בצינעא כלומר כמי שאינו מתכוין:

פעוטות של בית ר' וכו' אמר לי' כאותן של בית אביך. פי' שהיו גדולות לפי שהי' עשיר וגבאי של מלך כדאיתא בבכורות ושלא כדברי רש"י ז"ל דפי' דקטנות היו אבל גדולות לא דאדם קובע להן מקום, תדע דהא מייתי' עלה הא דקרונות וההיא אפי' בגדולות קא שרו כדאיתא בפרק כל הכלים וכדאית' בשילהי עירובין וכיון שכן יגיד עליו רעו וע"כ לא אסרי' בגדולהו בפרק כירה אלא בשהיא של חוליות ומשום בנין או