ר"ן (מיוחס לו) שבת קמד

שלש סעודות ותו לא דכיון דאיכא הוצאות טובא אי שרית ליה אתי לכבויי אבל בהוצאה חדא מציל אפי' כמה וכן פי' בתוספות דאלו לפי' הראשון היינו בעיא דרב הונא בריה דרב יהושע:

דפירס טליתו כלומר שהביא כלים הרבה והניחן בתוך טליתו ואמרי' דכבא להציל דמי ואפי' מזון הרבה שרי כיון דאין כאן אלא הוצאה אחת. אלא שנראה שהרמב"ן ז"ל מעמיד דברי רש"י ז"ל שהוא ז"ל פי' גבי פירס טליתו וכו' שהביא כלים ועירה מה שבתוכן לתוך הטלית וזרק הכלים ולא הוציאן דהשתא דמיא למציל בחדא משום דאינו מוציא אלא בכלי אחד והיינו סל דמתני' ודמיא נמי למקפל בחדא כיון דאתיא האי הוצאה מכלים הרבה:

ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת לפי' התוספות לאותה חצר מותר אפי' הוציא וחזר והוציא כמה. וזה קשה דהא אמרינן לעיל בנשברה לו חבית בראש גגו מביא כלים ומניח תחתי' ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט דאלמא אפי' מן הבית עצמו לא יביא כלי אחר דאין לו להציל בשנים ושלשה כלים דכל במקום הצלה גזרי' אפי' באותה חצר דילמא אתי לאתויי דרך ר"ה ואי בדליקה דילמא אתי לכבויי. ומיהו בבית אחד מכאן לכאן מסתברא דמותר. ועוד קשיא לי דהא מתני' קתני סל מלא ככרות דאלמא דאין כאן אלא הוצאה אחת ובכלי אחד ולא שמוציא וחזר ומוציא. והפי' הראשון עיקר דלאותה חצר מותר אפי' בכמה כלים כיון שהם ככלי אחד:

מדאמר רבא אטעי' רב שיזבא לרב חסדא ודרש ובלבד שלא יביא כלי וכו'. פי' ומלישנא דאטעי' קא פשיט ליה לבעיי' דמדאמר אטעי' ש"מ דרב חסדא מילתא דמסתבר קאמר דמניח תחתי' אפי' כלי גדול המחזיק יתר משלש סעודות ודמיא להא דפירס טליתו דכשבא להציל מן החבית כל טיפה וטיפה הנכנס בכלי דמי למקפל ובההוא כלי שרי להציל אפי' כמה אבל בההוא מנא כמה דבעי מציל. פי' דאי לשלש סעודות אפי' בכלים טובא נמי שרי:

חסידי אגרא דשבתא שקלי. לאו דוקא אגרא שהרי לא התנה עמהם ועל דמהפקירא קא זכו ואם נרצו להחזיק להם כל מה שהצילו מותר אלא לישנא בעלמא הוא דקשיא ליה ולומר דאם הם חסידים אם אינם מותרים הכל מיחזי כשכירות של שבת:

מתני' ולשם הוא מוציא את כלי תשמישו פי' כגון מטתו ושלחנו וכל דבר שצריך לו לשבת לשכב עליו ולישב עליו ולאכול עליו ולובש את כל שהוא יכול ללבוש אפי' יותר מי"ח מלבושים בפעם א' לבדה ולא יותר. ור' יוסי מחמיר בחדא ומיקל בחדא, מחמיר דלא התיר בפעם א' אלא י"ח מלבושים דהלובש יותר ניכר דלשם הצלה עושה, ומיקל דשרי להערים ולומר איני חפץ באלו אלא באלו וחוזר פעם שני' ושלישית כן כתב הר' יהונתן ז"ל. וקשיא לי דהא בגמ' בברייתא איכא פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי ולר' מאיר לובש ומוציא וחוזר ולובש ומוציא כדקתני בה בהדיא וא"כ מאן לימא לן דת"ק דמתני' לאו היינו ר' מאיר כדאשכחן בברייתא דהוא בר פלוגתי' דר' יוסי ואע"ג דבמתני' לא קתני לת"ק חוזר ולובש ומוציא כדתני בברייתא דילמא מאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא. דדוחק הוא שיש ג' מחלוקת בדבר ת"ק הוצאה חדא ותו לא ור' מאיר אפי' הוצאות טובא ולר' יוסי י"ח בגדים בכל הוצאה ותו לא אלא ודאי נראה דת"ק דמתני' היינו ר' מאיר דברייתא:

(* **(הדברים האלו מובאים בס' ברכי יוסף או"ח סי' ש"א אות י"ב בשם הר"ן ע"ש:

)** פורסין עור וכו' מפני שהוא מחרך. פי' וכיון שאינו נשרף אין הדליקה יכולה להתפשט בתוכה והוא כבה מאיליו וכו' בין מלאין של מים וכו' ור' שמעון בן ננס היא דלא תימא דוקא עור שאינו אלא חוצץ בפני העור ואינו מכבה אלא אפי' בכלי של מים ואם ישבר ישבר דס"ל גורם לכבוי שרי משום הפסד ממונו:

גמ' טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה. פי' אבל נותן מים מצד אחר לא וקשיא לרב יהודה ומ"מ שמעי' דהיתירא דפושטה ומתכסה בה קלישא מנותן מים בצד טליתו דאע"ג דבין בהא ובין בהא לא קא עביד מידי למקום שהאור בו אלא שגורם שלא יתפשט האור יותר מ"מ נותן מים עדיפא דאלו התם אם בא להתפשט בוודאי נכבה לאלתר כשיגיע למים אבל כאן אפשר לו עדיין להתפשט ומ"מ שמעי' מינה דכיון דשרי' כולי האי לטלטל טלית גופי' שבו האש דהלכתא כר' שמעון במלאכה שאינ' צריכה לגופה וכיון שכן אפי' אתי לכבויי ליכא אלא איסורא דרבנן דאלו לר' יהודה כיון דאלו מכבה חייב דבר תורה נראה שאין מותר לו לטלטל טלית עצמו שאחז האור בגופו ואפי' לר' שמעון אסרי' בהצלה אע"ג דטרח בהיתירא דכיון דנפיש טירחי' מיטריד ואתי בודאי לכבויי ואע"ג דכי מכבה הוי מלאכה שאינ' צריכה לגופה אפי' הכי אסרוה כיון דמתכוין ולא התירו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במקום היזק גופו בלחוד דחמיר כגון הריגת מזיקין כדלקמן זו היא סברתו של הרא"ה ז"ל:

[ע"ב] הוא דאמר כר' שמעון בן ננס וכיון דקי"ל כר' שמעון בן ננס ומילתי' דידי' שייך בהא דרב יהודה קיימא לן כרב יהודה דטלית שאחז בה האור נותנין עלי' מים מצד אחר וכן פסק הרא"ה ז"ל. ולא דמיא למאי דאמרי' לעיל בשלהי פרק כירה ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה דאמר רב אשי התם דלא תימא ר' יוסי דוקא אלא אפי' לרבנן דשרו מודו דאסור דהתם חשיב כמכבה ממש שסופן של ניצוצות ליפול לתוך המים ואין בנותן מים בצד הטלית במקום שאין שם אור הוא נותן ואין כאן כבוי כלל אם לא יתפשט האור מעצמו ודומה לעושה מחיצה בכלים. והכי