ר"ן (מיוחס לו) שבת קמג

וקס"ד השתא דבמרדה כי אורחא איכא איסורא דאורייתא ובסכין ליכא איסורא אלא דרבנן ובמקום הצלה התירו ואקשי' לה מדתנא דבי ר' ישמעאל דאפי' במרדה כי אורחה ליכא איסורא דאורייתא וא"כ אמאי אינו מרדה אלא בסכין ופריק וכו':

והא תנא דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת תקיעת שופר ורדיית הפת וכו'. וא"ת דילמא רדיית הפת מלאכה היא דהא האי קרא ביו"ט כתיב וקמ"ל דאע"ג דהויא רדיית הפת מלאכה שרי משום אוכל נפש דאכתי בשבת מנא לן דשרי, ותירץ הרא"ה ז"ל דמשכחת לה ברדיית הפת דליכא אוכל נפש כגון שהיא של כותים ואין לו רשות בה כלל או כגון שהיא של איסור הנאה וממנה אתה דן לשבת:

שרו עלי'. י"מ למוצאי שבת היו מברכין עליו המוציא וי"מ אפי' בשבת עצמו דכיון שהותר לבין השמשות לטלטל בחצר אע"פ שנאכל העירוב קודם שיצא שבת הותר לכל היום כולו:

[דף קי"ח ע"א] במנחה מצילין מזון סעודה א' מאי לאו דלא אכל לא דאכל. פי' דאכתי בעי סעודה אחריתי לקיומי סעודה רביעית כר' חידקא ואע"ג דלקמן משמע דסעודה רביעית לר' חידקא במנחה אכיל לה ושלישית בצהרים לאו מילתא היא דהתם אורחא דמלתא קאמר אבל סעודה רביעית לר' חידקא לית לה קבע ולכי בעי אכיל לה:

אלא הא מני ר' עקיבא היא וכו' כלומר אפי' ר' חידקא מודה בהא דסגי ליה בתלתא וכר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואע"ג דבפסחים אמרי' דמודה ר' עקיבא לענין ד' כוסות לאו למימר דבכל מקום מצוה מודה אלא במקום ד' כוסות דחמירי כן פי' הרא"ה ז"ל מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. פי' ככר לקוח בפונדיון והוא כשהשער ד' סאין בסלע שהסלע ד' דינרין ופונדיון א' מי"ב בדינר דכל דינר י"ב פונדיונין ונמצא שהסלע שוה מ"ח פונדיונין ונמצא שכל סאה נמכרת בי"ב פונדיונין, וככר הלקוח בפונדיון הוא חצי קב שהסאה ששה קבין ואותו ככר שיעורו נמי י"ב ביצים לפי שהקב ד' לוגין והלוג ששה ביצים וכשאדם קונה מנחתום אין נותנין בפונדיון אלא ככר שיש בו ששה ביצים או שמונה אפי כשהשער ד' סאין בסלע כדאיפליגו בהא מלתא בעירובין ואמרי' התם טעמא משום דנחתום צריך חצי קב לצורך אפיית הפת וכיוצא בזה אבל אם אדם קונה מן השוק הוי ככר של י"ב ביצים בפונדיון:

הא דאיכא בהדך אוכלי' האידנא. כלומר האי ככר בפונדיון דיהבו ליה, ואקשי' לר' חידקא דאמר דאמרי' ליה למיכל מאי דאיכא בהדי' וכי אזיל בריקן אזיל אבל לרבנן פשיטא מילתא דמלוינן לי' סעודה בהדי':

[ע"ב] נחלה בלא מצרים כלו' אין לה קץ בפסוקי דזמרא פי' מברוך שאמר עד הללו אל בקדשו וגו':

עם דמדומי חמה. פי' כשהחמה אדומה דהיינו בשחרית בשעת זריחה ובערבית נמי סמוך לשקיעתה היא אדומה:

ייראוך עם שמש. היינו בשחרית עם זריחתה ולפני ירח דור דורים היינו ערבית ולומר קודם אור הירח בעוד השמש לא שקעה:

א"ר יוסי חמש בעילות בעלתי ושניתי. פי' והאי דקאמר לעיל בעלתי ולא קאמר שניתי לומר שבכל פעם מתעברת מביאה ראשונה ולא בעל בעילה ריקנית, והאי דקאמר נמי שניתי לקיים פרי' ורבי' ולקיים מה שאמרו הרוצה לעשות בניו זכרים יבעול וישנה:

לא עברתי על דעת חבירי. אלא מה שגוזרין עלי הייתי עושה:

אבוך במאי הוה זהיר טפי. פי' דכל תלמיד חכם ראוי לו לקבוע לעצמו מצוה א' לקיימה כהלכתה:

[ד' קיט ע"א] קריבו לי' תלת סאוי טחיי פי' הר' יהונתן ז"ל שלשה סלים של לחמניות שקורין בלעז אובלדי"ש והיה סבור שבשביל כבודו עשאום באותו שבת לבדו ואין דרכם בכך, ומהדרו ליה דבכל שבת ושבת עושין כן מפני כבוד השבת:

ומשלים להו אצינורא דדשא. פי' פורע אותם לפני שער חצירו תחלה ואומר להם מהרו והביאו לי מה שקניתי מכם והוא כבוד גדול של שבת לקנות מי"ג טבחים שנראה כקונה בשר הרבה, ורש"י ז"ל לא פי' כן:

ומושיף נורא. פי' אע"פ שהיה עשיר גדול ואדם חשוב שהוא יושב בספסל של שן אפי' הכי הי' מנפח באש לכבוד שבת:

מכתף ועייל וכו'. פי' הי' נושא משאות של מיני מגדים לכבוד שבת:

] לה' הארץ ומלואה. כלומר אין אנו רשאין ליהנות (מפרי העץ) עד שנברכהו ובסילוקן אומר השמים שמים לה' וגו' כלומר מודים אנחנו לך על שנהנינו משלך:

מותיב להו לרבנן וכו'. מושיב התלמידים במקום שלא יוכלו להאריך שם ולעמוד יותר מדאי ושיעמדו משם מהרה:

[ע"ב] אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. כלומר שניהן נעשו שותפין לכלות:

[דף קך ע"א] ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, פי' שהוא מפקיר אוכליו ומשקיו לכל מי שרוצה לזכות בו:

גמ' כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פי' בא להציל בכלי אחד אפי' כמה מותר כדקתני סל מלא ככרות דש"מ שמוציאו מלא, אבל לקפל כלים הרבה בתוך כלי אחד דוקא שלש סעודות ותו לא וכן פירש"י ז"ל וי"מ בבא לקפל כלומר שקפל אוכלין בכלים מוחלקין והוציא זה וחזר והוציא זה דהוו הוצאות טובא והילכך לא שרי' אלא