ר"ן (מיוחס לו) שבת קמא

אותיות של שם וכו', י"מ דלאו שם גמור קאמר כגון יו"ד ה"א וא"ו ה"א אלא שם שמשמש במקום שם גמור כגון ג' יודי"ן והרא"ה ז"ל פי' דשם גמור קרי אותיות של שם ומפני שלא נכתב בקדושה כראוי לו לא מצלי להו והדין נותן דהא ברכות וקמיעין מדברים שנאמרו על פה הם ואמרינן בהניזקין דברים שבכתב אי אתה רשאין לאומרן על פה ושבעל פה אי אתה רשאין לאומרן בכתב וה"ה לכל דברים דלא ניתנו לכתוב שדינן כברכות וקמיעין ואפי' לרב חסדא לא מצלי דע"כ לא קאמר רב חסדא דמצילין אלא כתבי הקדש דניתנו ליכתב. בלשונן דבהא כשכותבן בכל לשון אע"פ שלא ניתנו לקרות בהן אם לא היה מציל איכא ביזיון כתבי הקדש אבל דברים שבעל פה מכיון שלא ניתנו ליכתב כלל ליכא משום בזיון כתבי הקדש ומיהו דוקא לדידהו לא מצלי וכטעמא דאמרן אבל לדידן דאפי' דברים שבע"פ ניתנו ליכתב ולקרות בהן אפי' ברכות וכיוצא בהן מצלי. וכן תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בכלל זה דכולהו ניתנו לקרות בהן דהא אמרי' לעיל דלמאן דאמר ניתנו לקרות בהן כ"ע לא פליגי דמצילין וכן כתבו הגאונים ז"ל. ומיהו אם היו כתובין בשאר לשונות שלא ניתנו ליכתב הויא פלוגתא דרב הונא ורב חסדא וקי"ל כרב הונא:

כותבי ברכות כשורפי תורה, פי'לפי שהן גורמין לשריפתן שאם תפול בהן דליקה אין אנו רשאין להצילן למבוי שאינו בר שיתוף:

גדול עונש האחרון. ששרפן ואבדן בידים מן הראשון דהראשון יש לחוש בו אך לא בודאי:

ה"ג רש"י ז"ל. והאמר רב המנונא תניא מצילין מאי תניא דתניא אין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה אשורית ובדיו. ופי' הוא ז"ל דאלו דברים יש בין ספרים למגילה שהספרים נכתבין בכל לשון ושלא בדיו מה שאין כן במגילה. ולא מיחוור דהא האי תנא הוא דסבר נכתבין בכל לשון ניתנו לקרות בי וריש גלותא ודאי פשיטא לי' אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן דמצילין דבהא לא פליגי רב חסדא ורב הונא דאפי' לרב הונא מצילין אליבא דהאי תנא וכדפרישנא לעיל וריש גלותא ודאי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן קא מיבעיא ליה וכדדייקא ללישנא דסוגיין, והגירסא הנכונה והא אמר רב המנונא תניא מצילין אי תניא תניא ותו לא כלומר והיא מתנייא בהדיא בתוספתא דתניא התם היו כתובים בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה ואמר ליה רבה בר רב הונא א' תניא תניא כלומר אי תניא לא ידענא לתרוצה ומודינא לך דמצילין כנ"ל. וכן פי' התם בנדרים פ"ב כיוצא בזה בתוספות:

כגון פרשת ויחי בנסוע הארון. פי' דחשיבא בפני עצמה:

היכא דחסר פרשת ויהי בנסוע וכו', כלומר היכא שנכתבה לבדה וחסרה אות א' מהן לא קא מיבעיא לי דכיון דאית בה הזכרות שנכתבו בקדושה כראוי להם מתחלה מצילין אפי' היכא דליכא אלא חדא הזכרה לחודה:

בתיבות פי' דאותיות בעינן מכונסות בתיבות ושתהא כל תיבה ותיבה שלימה שאין צריך לכנס האותיות בתיבה אלא כל תיבה שלימה עד שמנים וחמש אותיות אבל תיבות גופייהו לא איכפת לן אי מפוזרות ורב חסדא סבר דאפי' אין בכל תיבה אלא אות א' מצילין:

[דף קט"ז ע"א] אלו שבעה ספרי תורה. פי' דפרשה זו ספר לעצמה נמצא של מעלה ספר לעצמו ושל מטה ספר לעצמו הואיל וזה מקומה ונמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים דאיהו סבר דהיא מקומה דפרשה זו בתחלת מסע שנסעו מהר ד' איירי לעיל מיני' ויהי בחדש השני וגו':

שסרו מאחרי ד', פי' רש"י ז"ל דהאי פורענותא הוא והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ואתחלתא הוה כשנסעו מהר ד' שעל דעת כן נסעו משם שמשם היתה מחשבתם לכך ולכך נתכוין הכתוב במה שאמר ויסעו מהר ד' לומר שנסעו מאחרי ד'. ואני שמעתי שסרו מאחרי ד' שלא להרבות להם תורה ומצות ועל מה שקבלו נצטערו והיינו דכתיב ויסעו מהר ד':

. [ע"ב] אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש. פירש"י ז"ל דהיינו קודם אכילה שהיו דורשין אבל לאחר אכילה לא היו דורשין משום שכרות. וי"מ דבזמן בית המדרש היינו עד המנחה והראשון נראה עיקר:

לא שנו אלא במקום בית המדרש, פי' דבבית המדרש אין קורין מפני ביטול בית המדרש אבל שלא בבית המדרש קורין אפי' בשעה שדורשין, ושמואל אמר דאפי' שלא במקום בית המדרש אין קורין כדי שילכו אצל הדורשין לשמוע הדרשה:

] וכ"ש שטרי הדיוטות. פי' וכיון דמהאי טעמא הוא אפי' שלא בזמן בית המדרש אין קורין ומתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש דמשמע דשלא בזמן בית המדרש דליתי' להאי טעמא דשרי אתיא כותי' דרב ולא כשמואל. ור' נחמיה פליג אמתני' ונהרדעא אע"ג דאתרי' דשמואל הוה עבדי כרבנן דמתני' דכיון דכרבים עבוד' לא בעא שמואל למחויי בידיהו אע"ג דעבוד דלא כותי'. והא דאמרינן דאסור לקרות בשטרי הדיוטות ה"ה דאסור בטלטול וכן כתב הר' יונתן ז"ל:

מתני' מצילין תיק הספר עם הספר וכו' ואע"פ שיש בתוכן מעות, פי' טלטולן פשוט הוא להיתר דהוה ליה מיוחד לתשמיש לדבר האסור ולדבר המותר אלא הצלתו מן הדליקה הוא שהוצרך