ר"ן (מיוחס לו) שבת קמ

דלהתיר מלאכת הרשות לא עבדי' כדפרישנא לעיל הכא כמלאכת מצוה חשיב לה משום עגמת נפש דהא מהאי טעמא גופי' הוא דשרי' לה כדאיתא לקמן, אמר רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר כלומר לצורך הדיוט לעולם אבל לצורך גבוה כחלבי שבת התירו אי לא טעמא דכהנים זריזין הן ורב שישא ברי' דרב אידי אמר דקניבת ירק למי כמצוה חשיבא אלא דשבות קרובה כחלבי שבת ביום הכפורים שקרבין לאלתר ביום הכפורים התירו אבל שבות רחוקה כקניבת ירק דלא הוי אלא למחר ומן המנחה ולמעלה לא התירו, ואקשי' ושבות קרובה אפי' דמצוה התירו וכו', ואמאי ליתקע כי היכי דלידעו דשרי בשחיטה לאלתר דהוי מלאכת מצוה משום שמחת י"ט והוי שבות קרובה דהוי לאלתר אלא מחוורתא כדרב יוסף דלא שרי אלא משום גבוה בלחוד, ואע"ג דאמרי' דלר' ישמעאל הבדלה לא אלא תקיעה דמיפרסמא, מ"מ בירושלמי מקשו לה ופריקו התם דאין מבדילין אלא על דבר שאסור לבו ביום ומותר למוצאו מה שאין כן בחלבי שבת שמותרין ביום הכפורים ומותרין לבו ביום של שבת עצמו, והא דקתני בברייתא יום הכפורים שחל להיות בשבת לא היו תוקעין ובמוצאי שבת וכו' דוקא לדידהו דהוו מקדשי על פי הראיי' מיקלע בהני תרי יומי אבל לדידן דמקדשין על פי העיבור לעולם לא מיקלע בערב שבת ובמוצאי שבת משום ירקא ומשום מתיא:

ת"ל שבתון שבות. פי' הרא"ה ז"ל דלאו דאורייתא קאמר דהא לאו מלאכה היא אלא מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא קאמר ותלמודא דדחי לה למתניתא משום אידך מתניתא דשרי וכמאן דמפרש טעמא דתנא דמתני' דשרי:

תניא כוותי' דר' יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק וכן יום הכפורים שחל להיות בחול מפצעין באגוזים ומפרידין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. פי' הר' אהרן הלוי ז"ל דה"ה כשחל להיות בשבת דמפצעין באגוזים ומפרידין ברמונים ומתניתא ה"ק יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק כשם שמותר כשחל בחול שמפצעין ג"כ באגוזים ומפרידין ברמונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש וה"ה להני דמותרין ביום הכפורים שחל להיות בשבת דחזו טפי מקניבת ירק ע"כ תורף פירושו, להאי פירושא נראה לי דהא דנקט קניבת ירק ביום הכפורים שחל להיות בשבת לאשמועי' דאע"ג דבקניבת ירק ליכא כולי האי עגמת נפש אפ"ה שרי וכ"ש הני דאיכא טפי עגמת נפש דהא חזו טפי מקניבת ירק ואם קניבת ירק שרי ביום הכפורים שחל להיות בשבת כ"ש כשחל בחול דשרי כנ"ל:

סליק פרק אלו קשרים פרק כל כתבי [דף קט"ו ע"א] ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה, פרישנא בגמרא דאע"ג דאסור לקרות בהן ואין מתירין לחלל עליהן את השבת כגון למבוי שאינו משותף מ"מ בחול צריך לשומרן שלא יעמדו במקום הפקר ולא במקום האבד לפי שעדיין יש בהן קדושה:

גמרא אליבא דמאן דאמר נתנו לקרות בהן וכו' פי' פלוגתא היא במגילה דת"ק אמר דאין בין ספרים למגילה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה עד שתהא כתובה על הספר ובדיו ומדשרי ת"ק לכתוב אף מותר לקרות בהן, ורשב"ג פליג עלי' ואמר אף ספרים לא הותרו ליכתוב אלא לשון יוני:

ואע"פ שכתובין בכל לשון דלא ניתנו לקרות בהן וקתני דמצילין. פי' אבל בכתובין בלשונן אע"פ שאין קואין בהן פשיטא מילתא דמצילין:

מאן תנאי אילימא ת"ק ור' יוסי וכ'. פי' הרא"ה ז"ל דלאו קושיא היא כלל דהא סגיא לי' לרב הונא במאי דאשכחן לר' יוסי דאמר לה בהדיא דאין מצילין, אלא שאלה היא דשיילי' במאי דאמר תנאי היא מאן נינהו ולברורה למלתא דלא קאמר מהני דמייתי השתא דהיינו ר' יוסי ובר פלוגתי' אלא ר' יוסי ותנא דגפטית ע"כ, ולי נראה דקושיא היא דס"ל למקשה דמדאמר רב הונא תנאי היא וקא מייתא האי ברייתא דבהאי ברייתא איכא מאן דס"ל כותי' ואיכא מאן דס"ל כרב חסדא ומשום הכי קא מקשה דמאן תנאי אילימא דת"ק קאי כרב ור' יוסי כרב הונא בהא ליכא הכריחא כלל דדילמא כולה ברייתא אתיא כר' יוסי, ופריק דרב הונא לאו בהאי ברייתא קאמר דאיכא דסבירא להו כתרווייהו דהא כולה אתיא כותי' אלא איכא ברייתא אחריתי דאתיא כרב חסדא והיינו הא דגפטית כנ"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:

[ע"ב] תנו רבנן הברכות והקמיעות אע"פ שיש שהן