ר"ן (מיוחס לו) שבת קלד

צריכה לגופה פטור עלי' אלא משום דרישא דשמונה שרצים דליכא בהו חד דמזיק נמצא דעיקר צידתן לרפואה היא והויא לה צידה לצורך ומלאכה צריכה לגופה היא אבל שאר שקצים ורמשים דאיכא בהו דמזיק וצדן לכך פטור פליג בה וה"ה ברישא וכן פי' הרמב"ן ז"ל:

גמרא מדקתני החובל בהן חייב. כלומר אע"פ שלא יצא מהם דם דהכי דיקא סיפא מכלל דאית להו עור:

[ע"ב] אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור פי' דהא קאמרי' אלו שעורותיהן כבשרן האנקה והכח והלטאה והחומט והם משמונה שרצים ולומר דאין להם עור ומי נימא דהאי ברייתא משבשתא היא ואמר אביי דלא משבשתא היא דה"ק אין עור חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים והם חולד ועכבר וצב ותנשמת דעורן חלוק מבשרן והחובל בהן חייב הא שארא שמנו חכמים אין להם עור כלל והחובל בהן לא הויא חבורה וקשיא לרב. ואמר לי' רבא דאכתי משבש לה דבברייתא לא קתני שלא אלא למה שמנו חכמים:

ר' יהודה דאזיל בתר גושתא. פי' דלית לי' דרשה דאלה הטמאים אלא כולה מילתא תליא לדידי' בתר גושתא ולדידי' אינו חייב משום חובל אלא על חמשה מהן דאית להו עור והם החולד והעכבר והחומט והתנשמת והלטאה דהא אמר דהלטאה כחולדה ומה חולדה עורה עב אף הלטאה כן ולית לי' למינהו הפסיק הענין אבל השלשה דהם האנקה והחומט והכח אין עורן עב ומיטמו עורן כבשרן והחובל בהן בשבת פטור, ומתני' דלא כר' יהודה דהא במתני' מחייב אכולהו שמונה אבל רבנן דפליגי על ר' יהודה לא אזלי' בתר גושתא אלא בתר דרשה דאלה הטמאים ולמינהו הפסיק הענין ואפילו תנשמת דעורו עב מטמא כבשר מדכייל לי' רחמנא עם האנקה והכח והילכך לדידהו לגבי שבת מודו ולענין טומאה הוא דפליגי דהא לדידהו עורו דתנשמת מטמא ועל כרחין משום דרחמנא רביי' לענין טומאה דיהא כבשר אף על פי שהוא עב וכיון שכן ה"ה אשארא דאף על פי שהם כבשר לענין טומאה לגבי שבת לא חשבי' להו כבשר, וההיא סוגיא דלא כי ההיא דחולין דהתם משמע דרבנן נמי אזלי בתר גושתא, וכן פי' הרשב"א ז"ל:

אי הכי האי דברי ר' יוחנן בן נורי, דתני במתניתא דלעיל, דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלקתו מיבעי לי, לפום מאי דקאמרת דלא פליגי בהא דלישנא דדברי ר' יוחנן בן נורי משמע דפליגי:

מנין לחבורה שאינה חוזרת. פי' חבורה בדבר שיש לה עור שאינה חוזרת לבריאותה וכל דלא הדרא ובריא מיקרי חבורה להתחייב עלי':

הא הורגן חייב. פי' ה"ה דהוה מצי למימר הא מוציא מהם דם חייב אלא לאשמועינן כחיהו דרבנן דפליגי אדר' אליעזר דפטרי אפי' בהורגן וכ"ש במוציא מהן דם, וקס"ד השתא דלאו דוקא כנה פטרי רבנן ומשום דאינה פרה ורבה דה"ה שקצים ורמשים דפרים ורבים ומיהו דוקא בשקצים שאין בהם עצם דכיון שאין מתקיימין י"ב חודש לא חשיב חיותם חיות אבל בשארא פשיטא דמחייבי, ומיהו אסיקנא דכל שהוא פרה ורבה אפי' אין בו עצם מודו רבנן דההורגו חייב, והא דאקשי' הכא והרי פרעוש דפרה ורבה לאו מהני פרעושים דידן דמקרי בלשון ישמעאל בורגו"ת דהנהו נבראים מן העפר נינהו ומותר להורגן ולצודן אלא מין אחר הוא שאינו מצוי בינינו שהוא פרה ורבה:

ותניא הצד פרעוש וכו' ור' יהושע פוטר. פי' פטור אבל אסור דילמא קטיל לי' הא בכל שמותר להורגו ואין במינו ניצוד מותר לצוד אותו לכתחלה ומעיקרא קס"ד דפלוגתייהו דר' אליעזר ור' יהושע תליא בהריגתו דר' אליעזר סבר דבהריגתו חייב וכן בצידתו ור' יהושע סבר דכיון דבהריגתו פטור לא אפשר דליחייב בצידתו, ואנן קי"ל כר' יהושע דההורגו חייב והצודו פטור כיון שאין במינו ניצוד:

אלא אפי' דאיברירי' פי' שכל שזב רירו מיד הוא מת וחייב משום נטילת נשמה ואף משום צידה אם אינו ניצוד מבעוד יום, ואית ספרי דגרסי אלא אפי' דעביד רירי', כלומר כל זמן שריר היוצא מן הדג יבש כל כך שנמשך באצבע חייב דתו לא חיי:

האי מאן דתלש כשותא מהיזמא והיגא, והוא הנקרא בלעז מלב"א שכל גידולו הוי בקוצים וברקנים:

[דף ק"ח ע"א] ושסע אותו בכנפיו לרבות את העור כלומר עם כנפיו דהיינו העור דאין צריך הפשט כעולת בהמה ואי ס"ד עור הוא היכי מרבי לי' קרא דהא ודאי צריך הפשט כמו שצריך הפשט עולת בהמה, ופריק לעולם עור הוא ורחמנא רביי' שלא יהא צריך הפשט:

אי פסקא זומהא מיני' או לא. י"מ אי פסקא זוהמא מיני' לאחר עיבודו כמו שפסק מעור בהמה שאין ריחו הראשון ניכר בו, ולא נהיר בעיני דהא קא חזינן והנכון כשבא נחש על חוה הטיל זוהמא עלי' ועל כל' בריות שבעולם ישראל שעמדו על הר סיני נפסקה זוהמא מהם ומן הבריות שהיו שם חוץ מדגים שלא היו שם ולהכי אצטריכי לאליהו להודיענו אי פסקה או לא:

וקא דלו מיא לקבולי אפי'. פירש"י ז"ל דלא היתה הרוח מנשבת ואפי' הכי היו גלים עכורין עולין מן המים לעשות לו מחיצה שלא יראוהו כשהוא נפנה או כשהוא מקנח ומתוך כך הבין שאדם גדול הי' וקשיא לי להאי פירושא דמנא ידע שמואל דמשום כך