ר"ן (מיוחס לו) שבת קלא

וכן נמי הא דאמרינן בסמוך סתמא כרבנן ולומר דרבנן דמתני' היינו רבנן דברייתא, והוא דחוק מאוד וצ"ע לי:

האורג שני חוטין על הגס. כלומר על האריג, ועל האמרא שפה שברוחב הבגד בתחלתו קרי אמרא. ר' אליעזר אומר וכו' למה זה דומה וכו' כלומר דאשכחן זימנין דחזו למילתא שני חוטין בלחוד והכא נמי בשפה אף על פי שהיא רחבה יותר בשני חוטין סגיא לחיובי דבהכי חזיא:

[ תרתי בבתי נירא וחדא בנירא כלומר וחדא מינייהו:

מסוביתא. פי' מסננת שאורגין מן הסיב או מחוטי צמר או מכיוצא בהן ומסננין בה, ורש"י ז"ל לא פי' כן:

היכי משכחת לה. פי' דקרע כיון דבעי למתפר, ופריק דעבדא כיסתא. פי' תפירה בולטת שצריך לקרעה ולתפרה:

[ע"ב] לא צריכא דלאו אדם כשר. פי' הראב"ד ז"ל דאיכא בין אדם כשר לחכם דלאדם כשר לא מחייבי עלי' אלא בפניו דהיינו בין מיתה לקבורה ובעירו ואע"ג דלא קאי עלי' בשעת יציאת נשמה ולכבודו בעלמא, אבל חכם חייבין עליו בכל מקום ובכל זמן והיינו הא דאמרי' התם במועד קטן כי נח נפשי' דרב ספרא סבור רבנן דלא למקרע עלי' פי' משום דשלא בפניהם הוה ואמר להו אביי חכם שמת תנן, והכין מסתבר דלאדם כשר ליכא חיוב גמור דרבנן בקריעה דהא לא תני בכל דוכתא אדם כשר קורעין עליו אלא שראוי לבכות ולדאג עליו ומי שאינו בוכה ואינו כואב עליו כלל הוא נענש אבל אין באבילותו שיעור והמוסיף משובח ומיהו אי בעי למקרע שפיר עביד וכיון דשפיר עביד כמת דידי' חשיב לענין קריעה ותיקון הוא ולא קלקול כן פי' הרא"ה ז"ל, ולפי דבריו הא דקאמר הכא ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייב לאו דוקא מיחייב אלא ה"ק ואי אדם כשר הוא שפיר הוא למקרע עלי' וכיון שכן תיקון הוא ולא קלקול. והרמב"ן ז"ל פי' שבכל מקום לענין אבלות אין הגדול חייב על הקטן ממנו שאינו לפי כבודו והילכך לא דמי אדם כשר לחכם דלחכם אמרו הכל קרוביו ולומר דאפי' חכמים אחרים חייבין עליו לקרוע ואצ"ל אדם כשר אבל חכם אינו חייב לקרוע על אדם כשר ובהא טעו רבנן ברב ספרא דסבור דלא מיחייב קריעה אלא קטן על הגדול אבל בשווין כאלו שהיו חכמים כרב ספרא לא, והדר להו אביי דחכם שמת תנן ולומר דאפי' שווין:

הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף פי' הרמב"ן ז"ל שהנשמה בגוף כאזכרות בגוילין ונטילת נשמה מן הגוף כנטילת אזכרות מן הגויללין וכן פירוש הרא"ה ז"ל:

וכי האי גונא מי שרי והתניא וכו'. פי' דכיון שמרגיל את יצרו לבוא עליו לאו מתקן הוא אלא מקלקל ובהא מודה ר' יהודה דפטור אם קרע בשבת דמקלקל גמור הוא ואסיקנא דברייתא מיירי דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי' דהוי מתקן וכיון שכן מתני' נמי ר' יהודה היא ומיירי בעושה נחת רוח ליוצרו דכיון דעביד דרך כעס הוה לי' מקלקל גמור ומלאכה שאינה צריכה לגופה לר' יהודה במקלקל פטור ובמתקן כברייתא חייב, ומתו דקתני מתו דעלמא דלא מחייב עלי' באבלות ואי עביד דרך כבוד חייב דומיא דעביד למירמא אימתא אלא היכא דעביד דרך כעס כן פי' הרא"ה ז"ל, וודאי היינו לר' יהודה אבל לר' שמעון אפי' עביד דרך כבוד פטור דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כנ"ל:

מדה כנגד מדה. פי' הוא לא בכה על קיצור ימי החכם גם כן לא יחוסו מן השמים בקיצור ימיו:

אשר האריכו ימים אחרי יהושע פי' והא הכא שנתעצלו בהספדו של יהושע ואפי' הכי האריכו ימים, ופריק ימים האריכו שכלו ימיהם בטוב וחשיב אריכות ימים:

[דף ק"ו ע"א] והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין. פי' סתמא דמשמע בחובל אפי' צריך לכלבו ובמבעיר אפי' צריך לאפרו:

חובל ומבעיר אינו משנה. פי' דלא שבקי' כללא דכל המקלקלין פטורין:

מאי טעמי' דר' שמעון מדאיצטרך קרא למשרי וכו', ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת הא מבעיר בעלמא חייב. קשיא לי ומאי האי דיוקא אדרבה מדאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת הא מבעיר בעלמא שרי כדדייקי' גבי מילה. וי"ל דה"ק בתרווייהו אזלי' לחומרא דודאי לא היתה התורה צריכה להתיר המילה דהאי מקלקל הוא בגוף המלאכה שהיא המילה וכל המקלקלין פטורין אלא לאשמועינן דאף על גב דמקלקלין בעלמא פטור מקלקל בחבורה כגון הא דמילה חייב. וכן הבערה דבת כהן מסתמא מותרת היתה דמקלקל הוא אצלה, וכל מבעיר מקלקל הוא, והילכך כשאסרה הכתוב הבערה דבת כהן לחידושו בא ולאשמועי' דמקלקל בהבערה חייב וזו בנה אב לכל מבעיר שיהא חייב אף על פי שהוא מקלקל. ור' יהודה סבר דכל חובל ומעביר דעלמא פטור והכא במילה הוצרך להתירה לפי שיש בה תיקון שמתקנו לתרומה ולקדשים ואי לא דשרי' רחמנא בדין הי' לאוסרה, והבערה דבת כהן מדינא אסירא שהרי יש בה תיקון אצל האבר שהוא מצרפו והרי הוא כבישול סמנין והוצרך רחמנא לאוסרה כי היכא דלא תימא הבערה גופה קלקול גמור הוא ומותר. וקשיא לי א"כ לר' יהודה בחובל וצריך הדם לכלבו ובמבעיר וצריך לאפרו ליחייב לר' יהודה דהא יש בהם תיקון אצל אחרים, והרבה מן המפרשים ז"ל נתחבטו בפירושא דהאי פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, והנכון מה שכתב