ר"ן (מיוחס לו) שבת קכט

אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו. כלומר אע"פ שהוא מתכוון לדברים אחרים מ"מ איתי' ליפוי קרקע מאיליו:

וכגון דלא מכוון. פי' שאינו מכוון לאותו יפוי:

לא צריכא דעביד בארעא דלא דילי', וא"ת ומאי איכפת לן אם הוא דחברי' מ"מ המלאכה נעשית ממילא פי' הרא"ה ז"ל דכיון דהכא הוו שתי מלאכות לקיטת העצים ויפוי קרקע, ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי והילכך כיון דלא מכוין אלא לחדא דהיינו לקיטת העצים ויפוי הקרקע מאילי' הוא בא ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בי' לא חשיבא מלאכה כיון דמאילי' הוא בא וכן הדין לשתי מלאכות שהאחת יוצאה מתוך חבירתה ונעשית מאילי' ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בה דלא חשיבא מלאכה לכ"ע. והיינו דנקט דעביד בארעא דחברי' דבדידי' לא סגי דלא ניחא לי' בה והיינו ההיא דהדס שענביו מרובין מעליו דאם הוא דחברי' דמותר ללקט הענבים שהיא המלאכה אף על פי שההכשר נעשה מאיליו דהא אינו צריך למה שהוא מתכוין אלא שהיא באה מאילי' ולא ניחא לי' בה דהא דחברי' הוא, וכן בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור לפי שהגומא נעשית מאילי' ומתוך נטילת העפר שהיא המלאכה היא באה ולא מיכוין לה ופטור הוא לכולא עלמא:

מתני' הכותב שתי אותיות וכו' בין משם א' בין משני שמות. כלומר בין אותיות שוות בין חלוקות, בכל לשון בכל כתב ולשון משבעים לשון, אבל אם הי' רושם בדיו שלא יהו אותיות שלימות פטור ור' יוסי פליג עליה שאפי' בשביל שני רישומין בדיו או שני סריטות בסכין חייב כיון שהן צריכות לו:

א"ר יהודה מצינו שם קטן וכו'. פי' דת"ק מחייב בשתי אותיות אף על פי שהם משם א' כגון שש תת חח דד גג כיון שהוא דבר ראוי לקריאה, ור' יהודה פליג עלי' ולא מחייב אלא כשהן שני שמות חלוקות שם משמעון, ות"ק ודאי לא בעי שיכתוב השם כולו אלא שש מששך ותת מתתו וחח מחחים ודד מדדים וגג מגגים והוא חייב כיון שכנגדה מתקיימת:

גמרא א"ר ירמי' באטר יד שנו. וקשיא לי ותבטל דעתו אצל כל אדם כי ההיא דאנשי הוצל כדאמרי' בפר' המצניע, תירץ מורי נר"ו דאנשי הוצל שיכולין להוציא משא על כתפם והם מוציאים על ראשם דין הוא דתבטל דעתם אצל כל אדם אבל הכא דלא אפשר בימינו אינו דין שתבטל דעתו אצל כל אדם:

אמר אביי בשולט בשתי ידיו. פי' ואף על גב דשמאל דידי' הוי בימינו וחייב לגבי כתיבה מיהו לגבי הנחת תפילין חייב להניח בשמאל כשאר כל אדם ואף על גב דאין ידו כהה והכי איתא התם במנחות ואף על גב דלגבי כתיבת תפילין צריך לכתוב בימין כדאיתא התם אבל איטר מניח בימינו לפי שימינו שמאלו של כל אדם כדאיתא התם וכדמוכח הכא כנ"ל, ומיהו דוקא לענין תפילין אבל בלולב ליכא לאיפלוגי כלל ואיכא למידק דהכא פטרי' במי שאינו שולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל ואילו המוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב. וי"ל דהוצאה מלתא שכיחא היא לשמאל כמו לימין אבל כתיבה שהיא מלאכה דקה לאו אורח ארעא למיכתב בשמאל:

הא מני ר' יוסי היא. פי' ולא הוי רישום כלאחר יד דהא דרך לרשום בשמאל כבימין:

[ע"ב] עד שיכתוב שם קטן משם גדול. פי' דת"ק דברייתא בעי שתי אותיות חלוקות ור' יהודה אפי' באותיות שוות כת"ק דמתני' ולר' יוסי אפי' ברישום חייב וכ"ש בשתי אותיות ודוקא בסריטה אחת על שני נכרים או שתי סריטות על נסר אחד דבכי האי גונא חשיב סימנא ובסימנא בעלמא מיחייב ולאפוקי סריטה א' בנסר א' דלא חשיב סימנא דמילתא דמיתרמי הוא באקראי בעלמא:

א' א' דאאזרך איכא בינייהו. פרש"י ז"ל שהן שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא ע"כ. פי' לפירושו שאין אתה יכול לעשות מהן שום שם ופעולה ולאפוקי חח מחחים דבכי האי גונא חייב משום דחח הוי ליחיד:

בגלטורי. פי' שקורין אותן שמות מלאכים או אלו מכשפות שרגילות לכתוב שתי אותיות משם אחד:

עיינין אלפין. פי' שאם בא לתקן ירך שני נראה כרוצה לכתוב אל"ף והוא חצי אל"ף הפוכה כזה ז גמין צדין. פי' אותו עוקץ של גימ"ל היוצא למטה שלא יעשנו לאחוריו כזה ף ולא כגון זה ן, שנראה כמין צד"י הפוכה:

צדין גמין, שלא יפריש העוקץ שאחרי הצד"י שנראית כיו"ד גימ"ל כזה צ ומכאן נראה דירך הצד"י למטה עקום מעט כלפי מטה ונראה בה כמין עוקץ כזה צ ואינו ישרה כזה צ ועוד נראה שהירך השני שבצד"י הוא ישר לפיכך כשמפרש זה מזה נראה כיו"ד גימ"ל ולא עקום כזה ש שאלו כאן אין כאן דמיון לגימ"ל כלל, וה"ה דהוה מצי למימר צדין נונין אלא שיטפא דגמלין צדין נקט וי"מ צדין גמין שלא יעשה ירך שבצד"י פשוט ונראה כיו"ד וצד"י מחוברות אלא עקום כזה צ:

חתין ההין. פי' שלא יהא ירך החי"ת באמצעיתה ואף על פי שהוא דבוק כזה חד אלא בסופה כזה ח:

יודין ווין, מהכא גמרי' דצורת היו"ד כמין וא"ו כזה ולא כמין זי"ן כזה י טיטין פיפין, מכאן נראה שהטי"ת היא ישרה כזה ט ולא עגולה כזה ם דא"כ לא דמיא לפ"א: