ר"ן (מיוחס לו) שבת קכח

מיתה ולא כרת וקשיא לי' אם כן אמאי נקט נותר וצ"ע לי:

ואשם אחד, משום זר אוכל בקדשים וכ"ש הכא שהוא חלב והוא מן האימורין דאפי' הוא כהן חשיב זר לגבי האימורין:

ר' מאיר אומר אם היתה בשבת והוציאו. כלומר בפיו חייב, אמרו לו אינו מן השם, פי' דאנן משום אכילה אחת קאמרי' ולא משום הוצאה, ור' מאיר סבר דבפיו נמי חשיב לי' בכללא דאכילה, ועד כאן לא פליגי רבנן עלי' אלא בטעמא אבל בעיקר מודו דמחשבתו משויא לי' מקום, והא דפטרי' לעיל בפיו ובמרפקו היינו בכלים שאין דרך להוציא כלים בפיו ובמרפקו אבל באוכלין אורחיה הוא:

סליק פרק הזורק פרק הבונה [ע"ב] והמכה בפטיש ובמעצד. פירש"י ז"ל מעצד הוא כמין קורנס גדול של ברזל והוא לבנין של ברזל וי"מ שהוא כלי העשוי להסיר נסורת העליונה מן הקורה בלעז דולדור"א:

והקודח, פי' נוקב אבן או עץ או כותל לנעוץ בו שום דבר:

אף המכה בקורנס על הסדן. פי' קורנס מרטי"ל בלעז, וסדן אנגלוד"א בלעז:

דכוותה גבי משכן שכן תופרי יריעות וכו'. ואף על גב דאנן לא בעי' למגמר ממשכן אלא מלאכות עצמן ולא שיעורן הכא איצטריך למגמר אגופה דמלאכה דאנא אמינא דכל שהוא לא הוי בנין כלל ולא חשיב כלל בכלל בנין, וכי האי גונא בחרישה כל שהוא גמרי' ממשכן דאי לאו הכי הוה אמינא דלא חשיבא חרישה כלל וקא משמע לן דכיון דכנגדה מקיימין והויא במשכן מלאכת מחשבת היא:

אמר שמואל המצדד את האבן. שנותנה ע"ג עפר לבד ולא נתן תחתי' טיט אלא שהוא מכה עלי' בקורנס כדי לישבה במקום מושבה:

והא דאמרי' וליטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר אפי' העלה וכו'. ה"ק אדמתמהת אהא דשמואל היכי חשיב בנין בצידוד גרידא על עפר בלא טיט הא דר' יוסי עדיפא מדשמואל דמחייב אפי' בהעלאה גרידא בלא טיט, ופריק תלתא בניינא הוו וכו' תתאה בצידוד עפרא והיינו דשמואל והצידוד הוא העיקר מציעא בעי נמי טינא והיינו ת"ק דמחייב נותן את הטיט עילאה בהנחה בעלמא והיינו דר' מאיר ולא פליגי אהדדי כלל. וכן פי' הרא"ה ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל:

האי מאן דעייל שופתא וכו' ושמואל אמר משום מכה בפטיש. פי' דס"ל דאין דרך בנין בכך אבל בעיקר דינא מודה לי' דיש בנין בכלים וכגון כלים שאינן של חוליות דאי לא ליפליג בשאר כלים דעלמא והכי מוכח בשלהי פרק כירה גבי מטה של טרסיים, ולית הלכתא כותייהו ולא כר' יוחנן דסבר לה הכין בפר' כירה אלא קי"ל אין בנין בכלים כדאסיקנא בפרק כל הכלים כן דעת הרא"ה ז"ל, וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל אלא שרמב"ן ז"ל חילק בין כלים וכלים, ולפי דברי הרי"ף והרא"ה ז"ל כיון דליתא לדרב בשיפתא בקופינא מסתברא דהלכתא כשמואל בכולהו דכולהו משום מכה בפטיש וכדאמרי' נמי בעא מיני' רב נתן בר הושעיא מר' יוחנן מסתת משום מאי מיחייב אחוי לי' בידי' משום מכה בפטיש וכן פסק הרא"ה ז"ל:

[דף ק"ג ע"א] שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. פי' שמכה על הסדן בשעת מלאכה להחליק הקורנס שלא יהא בו פגימה שלא יבקע את הטס שהוא דק וה"ל כמתקן המלאכה אף על פי שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן, וא"ת והיכי משכחת לה דליחייב משום מכה בקורנס על הסדן דהא לא הויא ולא מיחייב אלא בשעת מלאכה וההיא שעתא תיפוק לי' דהוא חייב משום המלאכה עצמה, תירץ הרא"ה ז"ל בשנודע לו על זה ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי ידיעות מחלקות או הפרשות כדאיתא לעיל:

מתני' והמנכש פי' עוקר עשבים רעים, והמקרסם קוצץ ענפים יבשים באילן, והמזרד שקוצץ ענפים לחים לפי שהן מרובין ומכחישין את האילן:

כל שהן למאי חזי לביזרא דקרא. איכא לפרושה בשנזרעה וחופרין סביבותי' מעט להשקותה במים והיינו דאמרי' עלה דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. ורש"י ז"ל פי' בחופר גומא לזרוע בה נימא אחת של דלעת, ואף על גב דלעיל פרק אמר ר' עקיבא אמרי' דלא מיחייב בהוצאה אלא בשני נימין של דלועין לפי שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה ה"מ במוציא אותה בתחלה לזריעה אבל בשעת זריעה כל גומא וגומא באנפי נפשה עביד לה וכל א' וא' היא חשובה ומלאכה שכיוצא בה מתקיימת בה היא: