ר"ן (מיוחס לו) שבת קכז

בהו רבנן דאמרי גוד אחית מחיצתא, כן פירש"י ז"ל, ואזיל לטעמי' דפירש גבי עמוד שגובהו ג' עד שלא הרחיב ד' דנמצא דאיכא מקום בקיעת גדיים אלא שאין דרכן של גדיים להתבקע בו ולא מיחוור. ולפי' התוספות אתיא שפיר שאין הגדיים בוקעין בפחות מג' טפחים. ונמצא דאביי לאלומי קושיא דרב נחמן דאקשי לרב הונא אתי אבל לא מטעמי' דאקשי מהא דר' יוסי בר' יהודה דהא איכא חכמים דפטרי, ועוד דלא דמיא כלל כדפרי' ורב יוסף אתא לפרוקי אליבא דרב הונא דאיהו דאמר כחכמים דפטרי דלא אמרי' גוד אחית ואביי בא לומר דאפי' חכמים מודו בספינה, ורב אחא ברי' דרבא אקשי דגבי ספינה נמי הא איכא בקיעת גדיים ולסיועי לרב הונא ולרב יוסף ולומר דדין הוא דלא נימא גוד אחית כחכמים דפטרי גבי טרסקל, ואמר לי' רב אשי דבקיעת גדיים לאו שמי' בקיעה ואף על פי שיש במקום קצר שלה למטה פחות מטפח ונמצא הגדיים בוקעין בצדה כנגד ראשה במקום שרחב ד' אפי' הכי לא חשיבא בקיעה משום דאינה נראית, ורב הונא ס"ל דבקיעת גדיים שמי' בקיעה ולא אמרי' גוד אחית. כנ"ל שיטה זו לפי' רש"י ז"ל ואף על פי שיש לו שיטה אחרת לרבותיו כבר דחאה ז"ל בשתי ידים:

אין מחיצה תלוי' מתרת. פי' לענין איסור שבת, אלא במים אבל לענין סוכה חשיבא דופן דהא אמרי' בה גוד אחית כדאיתא התם הרא"ה ז"ל:

ע"ב פשיטא פי' פשיטא דמטלטלין מזו לזו דקס"ד השתא דשתיהן מאדם אחד:

משה שפיר קאמרת כו. פי' לענין דינא מיהו מטלטלין מזו לזו תנן דמשמע דאין אחרת מפסקת ביניהן:

כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר פי' וכי אמרו חזרו להיתירן הראשון דמותר לטלטל בכולן לא קאי אלא אשוגגין ואנוסין ומוטעין אבל מזידין לא ומזידין דנקט משום סיפא דקתני כל מחיצה שנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה וליחייב הזורק בה:

רש"י ז"ל גריס לענין טומאה דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל. ופי' ז"ל דהספינה טמאה ומטמאה הכלים שבתוכה לפי שהיא קשורה בשלשלת של ברזל וראש השלשלת קשורה באהל המת דהשלשלת הויא אבי אבות ועושה הספינה אב הטומאה הכל כמו שכתוב בפירושיו, וקשה לפירושו דשלשלת של ברזל למה לי דהא לא מפקי' מחרב הרי הוא כחלל אלא כלן חרס אבל כלי שטף לא דודאי הרי הן כחלל, ורבי שמואל ז"ל גריס לענין טומאה הוא אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה דהיכירא בעלמא הוא ואפי' כחוט הסרבל וכן שנוי' במס' אהלות ורישא קתני אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים ועוף הפורח וכו' קשר את הספינה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ופי' ז"ל כגון ספינה שהאהילה על אדם או כלים וכזית מן המת דבעי' שתהא קשורה בשלשלת של ברזל שתהא קבועה יפה ושלא תהא זזה כלל דקרא כתיב כל הבא אל האהל ובעי' דומיא דאהל דוקא שהוא קבוע גמור וההיא דלעיל דאיכר עובר ומרדע על כתפו כיון דבידו להעמידו, כאהל קבוע חשבי' לי':

[ד' ק"ב ע"א] והלא נזכר פי' ולא סגי לי' בקרבן לחודי' עד שיהא תחלתן וסופן שגגה, פי' ולכשיודע להם אחר מיכן חטאם מייתו קרבן:

סיפא אתן ללכתא ומתנא. כגון שקשר סכין או אבן בחבל ארוך מאוד וזרקה ועדין ראש החבל בידו דיכול להחזיר החפץ קודם שינוח אם נזכר בין זריקה להנחה הואיל ובידו להחזירו הוי מזיד גמור והיינו סיפא דבעי' תחלתן וסופן שגגה והילכך אם נזכר בין זריקה להנחה הואיל ובידו להחזירו הוי מזיד גמור ופטו' וריש' מיירי בזורק חפץ שאינו קשור בחבל דאפי' נזכר אינו יכול לעכבו והילכך אם נח מכחו חייב חטאת דכשוגג גמור חשבי' לי':

לכתא ומתנא אגדו בידו הוא. פי' דבכי הא אפי' תחלתו וסופו שגגה פטור דכיון דאגדו בידו אין מחשבתו כלום דלאו כלום קא עביד שהרי יכול להחזירו למקומו:

כגון שנתכוון לעשות חבורה. פי' סיפא לא אתיא לחיוב זריקת שבת אלא לחיוב חבורה וכגון שזרק אבן לחבירו או לבהמה וקשורה האבן בחבל שבידו ונתכוון לעשות חבורה מתחלתו בשגגת שבת ונזכר בין זריקה להנחה שאסור לעשות חבורה בשבת והוא עשה חבורה פטור דלא סגי לי' בחטאת דמזיד הוא הואיל ובידו להחזירה אצלו והילכך אינו חייב עד שיהא תחלתו וסופו שגגה:

הא נמי תנינא הזורק לעשות חבורה וכו' פי' דלהאי אוקימתא דידך על כרחין אית לן לאוקימא בלכתא ומתנא דאי לאו בלכתא ומתנא אפי' נזכר אמאי פטור שהרי אין בידו עוד להחזיר מן החבורה וכבר נעשית מחשבתו כנ"ל:

בד"א שחזר ושכח. פי' אע"פ שהי' שעה אחת שהי' דחוי מקרבן אפי' הכי חייב:

אלא בזורק והילכך רבא ורבה לא פליגי דמר מוקי לה במעביר ומר בזורק:

התם לא קא מכוין ובעי' הנחה במקום ד' וליכא:

זר טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. פי' כזית אחד וחייב ד' חטאות משום חלב משום טומאת הגוף משום אכילת קדש ומשום אכילת יום הכפורים. ונראה לי דמשום נותר לא דהא אין בנותר חייב חטאת שהרי אין באכילתו מזיד לא