ר"ן (מיוחס לו) שבת קכה

כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי. כלומר כעשיית מחיצה תחלה ואח"כ הנחת חפץ וחייב:

[דף ק' ע"א] שמן ע"ג יין מחלוקת וכו'. דתנן שמן שצף ע"ג יין פי' ושניהם של תרומה ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד. דטבול יום אינו אלא פוסל והילכך לא הדר שמן ומטמא ליין ולת"ק שמן ע"ג יין פטור דהא לא נח ולר' יוחנן ב"נ חייב:

מן הים לאסרטיא. פי' אסרטיא רשות הרבים:

. מתני' הזורק ארבע אמות בכותל וכו'. פי' כגון שיש ארבע אמות מצומצמות בינו ובין הכותל:

גמר' תל המתלקט עשרה מתוך ארבע. פי' דכשהוא:

גבוה עשרה אין בו אלא ד' אמות מצומצמות לא פחות ולא יותר דאי פחות אין זה רשות היחיד אע"פ שהוא רחב יותר מארבע בקרקעיתו, ואי יותר:

מד' הוי רשות הרבים כיון שהוא משופע וניחא תשמישתי' לרבים:

והא לא נח פרש"י ז"ל הא לא נח במקום שנפל שם תחלה ואמאי אזלי' בתרה ע"כ. נראה מתוך דבריו דבין ארישא דפטור בין אסיפא דחייב קא מקשי ולומר דאיפכא איבעי לי' למימר. וא"ר יוחנן דרישא דנח ע"ג משהו תוך ד' אמות כגון שעכבה שם הרוח קצת דכמאן דנחי דמי, וכן סיפא בשנח משהו חוץ לד' אמות ואח"כ נתגלגל תוך ד' אמות וכן פי' רבי' יהונתן ז"ל אלא שהוא ז"ל פירשה בנתכוין לזורקה תוך ארבע ולא נתקיימה מחשבתו אלא משהו שעיכבה הרוח וכן סיפא שהיתה כוונתו לזורקה חוץ לד' אמות ולא נתקיימה מחשבתו אלא משהו שעיכבה הרוח וחשבי' לה כמאן דנחה בהו, ואינו נכון:

[ע"ב] הלוך ע"י הדחק, שהולכין ברקק מים שמי' הילוך משום דניחא להו לרבים להלוכי בה:

תשמיש ע"י הדחק לאו שמי' תשמיש פי' גומא דלית בה עשרה טפחים דאינה כרשות היחיד ולא כר"ה דלא חזיא לכתופי בה ותשמיש שמצניעין בה בני רשות הרבים כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למיהוי האי גומא רשות הרבים:

אביי אמר איצטריך סד"א ה"מ היכא דלא הויא ד' אמות אבל היכא דהויא ד' אמות כו'. פי' שאין דרך בני ר"ה ליכנס שם וטוב להם להקיף החריץ יותר מלירד לתוכו קמ"ל רקק אחריתי דאפי' הוי ד' אמות מהלכין בו בדוחק ושמי' הילוך:

רב אשי אמר איצטריך סד"א ה"מ היכא דהויא ארבעה וכו' מפסע פסעי לי' קמ"ל דאע"ג דלא הוי רחבן ד' טפחים לא אמרי' מפסע פסעי לי', וא"ת גבי גומא נמי כי האי גונא דלית בה ד' טפחים אע"ג דמפסע פסעי לי' נימא נמי שיהא דינה כר"ה לא היא דשאני רקק דאע"ג דברחבו מפסע פסעי לי' מ"מ בארכו לא אמרי' מפסע פסעי לי' וחזי להילוך אבל בגומא דבין באורכה ובין ברוחבה מפסע פסעי בה מחמת קטנותה לא חשיבא ר"ה:

האי מאן דזרק ונח אגודא דגמלא חייב. פי' גשר רחב י"ו אמה והוא ר"ה והוא מחופה בנסרים קבועים יפה במסמרים והנסרים הולכין ברחבו של גשר ואתא רב אשי למימר שאם יש נסר אחד מטולטל בגשר ואין רחבו ד' דאיכא למימר דמפסע פסעי לי' מחמת טלטולו דהוי דינו. כרשות הרבים דאע"פ שהוא מטלטל הרבים נותנין בו רגליהם ובוקעין בו ולא אמרי' מפסע פסעי לי':

מתני' הזורק מן הים ליבשה וכו' ג הקשה רבי'. יהונתן ז"ל למה לו למיתני האי אי לאשמועי' דים הוא כרמלית הא תנא, לי הזורק ד' אמות בים פטור דאלמא ככרמלית חשיבא, ותירץ ז"ל דמשום דקא בעי לאורויי בספינות קשורות תנא מן הים לספינה ע"כ, כלומר ואגררא דידה תנא מן הים ליבשה דין דרשות היחיד לכרמלית ודין דרשות הרבים לכרמלית כנ"ל:

כרמלית מארעא משחי' פי' דים או נהר או מקוה מים כשאינו עמוק עשרה טפחים הוי כרמלית אבל עמוקה עשרה או יותר הוי מקום פטור והכא שספינה הולכת שם אי אפשר שאין ספינה עמוקה יותר ויותר מעשרה טפחים. ואוירא דלמעלה מעשרה הוי מקום פטור. אע"ג דאיכא מיא, ובדין הוא דזיז נמי לא ליבעי אלא משום גזירת שאר נהרות שאינן עמוקין עשרה מצרכי' לי' לזיז ומיהו דוקא זיז כל שהוא דאם הי' לזיז ד' טפחים וגבוה שלשה מן המים הוי כרמלית ולא מהני מידי:

משפת מיא משחי'. פי' ואפי' עמוקים מאה אמה כרמלית הם:

ואי לא עביד מקום ארבעה קא מטלטל מכרמלית וכו'. וא"ת וליסגי להו בזיז כל שהוא דזיז כל שהוא הוי מקום פטור ונמצא ממלא מכרמלית לזיז ומזיז לרשות היחיד, וי"ל דסבירא להו דאסור להחליף ברשויות דרבנן. ודף ארבעה דקאמר רב חסדא פי' רבי' יהונתן ז"ל כגון כוורת שהיא רחבה ארבעה ויש לה מחיצות גבוהות עשרה תלויות אצל הים ויש לה נקב בדף שהוא דולה מאותו נקב לים והרי הוא כממלא מרשות היחיד לרה"י דחשבי' כאלו המחיצות יורדות לים ונשקעות שם ואע"ג דבקעי בי' דגים לא מבטלי מחיצתא דקיל הוא שהקלו חכמים במים, וי"מ דעוד הקילו במים שלא לעשות מחיצות גבוהות עשרה לדף אלא סגי בדף ד' אמות על ד' אמות דהיא כ"ד טפחים על כ"ד טפחים דכשאתה חוקק באמצע ד' טפחים עדיין נשאר משפת