ר"ן (מיוחס לו) שבת קכד

אם מפני שלא יצאו הקרשים חוץ לאופנים הא לא נפקי בהאי שיעורא דאמתא ופלגא' שהרי מראש חלל עגלה זו עד סוף חלל העגלה האחרת ח' אמות שהרי רחבן של שתי עגלות שלש אמות וחמש דאופנים דבין עגלה לעגלה הרי שמונה ונמצא שלא יצאו הקרשים מחלל, העגלות אלא אמה מכאן ואמה מכאן כמין זיז ועדיין האופנים עודפים על הקרשים אמה וחצי מכאן ואמה וחצי מכאן דהא איכא מראש האופן זו עד סוף אופן עגלה האחרת י"ג אמות. וקשיא לי קצת להאי פירושא דאי עיקר קושייתו שלא יצאו הקרשים חוץ לאופנים ליקשי דבאמתא סגי דהא איכא בין שתיהן י"ב אמות. אי נמי דבחצי אמתא סגי דהא איכא בין שתיהן י"א אמות. וי"מ דאצידי העגלות קא פריך דלמה להו לכל חד ב' אמות ומחצה דהא באמתא ופלגא סגי לכל חד דהא איכא בין שני צידי עגלה אחת שלשה אמות וג"כ לאחרת הרי ו' אמות וחלל שתי העגלות ה' אמות הרי שיש מראש אופן זה עד סוף אופן האחר י"א אמות ואכתי לא נפקי קרשים חוץ לאופנים אלא האופנים עודפים על הקרשים חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן וזה נכון וי"מ דאתרווייהו פריך לצדדין או לרחבן ומשום הכי נקט האי שיעורא. וכתב הרא"ה ז"ל דבדין הוא שאפי' בפחות מאמה וחצי הי' די לו כדי שיהו בין האופנים והעגלות עשר אמות כאורך הקרש אלא לא דק פורתא וחשבון קצוב תפש לו שיהא די לו בכך בין לרחב העגלות בין לאופנים ואין אתה יכול למעט יותר לאופנים דבר קצוב שיהא די לו שוב לעשר אמות ופריק כי היכי דלא לירבו קרשים. פי' דאנן בעי' שלא יצאו מן הקרשים כלל מחלל העגלות דשמא ע"י אותן שני זיזין דאמה לכאן ואמה לכאן היוצאין מן הקרשים חוץ מרחב העגלות יבאו הקרשים לידי נדנוד אבל כשאתה נותן לכולן בין לצדדין בין לרוחב העגלות שתי אמות ומחצה נמצאו הקרשים שוכבין על רוחב העגלות לאי גורעין ולא מוסיפין. אמתא יתירא הוה. כלומר חוץ לעגלות ואופניהם דהוה יתיב בה בן לוי דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו ומחזירם למקומם, ע"כ תורף פי' הר"זה ז"ל:

בור וחולייתה מצטרפין לעשרה. פי' ואם הניח מרשות הרבים על אותה חוליא אף על פי שאינה רחבה ד' חייב משום דאמרי' לאחרים גורמת מחיצה לעצמה לא כ"ש וה"ה אם נטל ממנה והניח לרשות הרבים חייב דדינה כדין רשות היחיד ואף על גב דבעירובין וגיטין מספקא לן במחיצה חמשה וגידוד חמשה אי מצטרפין או לא, שאני בור דדרכו בחוליא על שפתו ולהכי מצטרף בהדי' כן פי' הרא"ה ז"ל. אבל בירושלמי נראה שיהא העומד מרובה על החלל:

[ע"ב] דאית לה מ פי' לסלע לצד אחד שהיא נמוכה קצת למטה מעשרה וחשיבא ההיא מורשה כחורי רשות היחיד דהוו כרשות היחיד:

אי נמי דרמיא בחריצא. פי' שיש חריץ בסלע בראשו כמלא מחט בענין שאינו מגביהו למעלה מעשרה:

כותל בר"ה גבוה עשרה ואילו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית. פי' כגון שהי' כותל זה גרידא במקום כרמלית וליכא בו שום מחיצה אלא כותל זה וההיא שעתא מקום פטור הי' ואחר מיכן גדר הכרמלית ונעשית ממילא כל הכרמלית רשות היחיד ע"י מחיצה זו שהיתה בה מתחלה:

ועקר הימנה חוליא. בשבת וכגון שהיא מתנדנדת שאין בתלישתה שום איסור כנ"ל:

והא לא נח. פי' ואפי' למטה מעשרה אמאי חייב דהא אין כאן זריקת ארבע אמות בר"ה דהא לא נח בכותל וכשמכה בכותל קופצת לאחורי' וחזרה ונפלה לתוך ארבע אמות:

התם לא מבטל לה. פי' לא מבטל לה לדבלה ועל דעת ליטלה מן הכותל זרקה בו והילכך לאו ממעטה היא אבל טיט או צואה שדעתו לבטלן שם אפי' למטה מעשרה פטור שהרי נעקרו מחיצתה ואין כאן ד' אמות וה"ה דמצי לפרוקי בדאיכא יותר מד' אמות דבהא לכ"ע חייב דע"כ לא מיבעיא לן אלא בבור עשרה מצומצם אבל ביותר מעשרה לכ"ע חייב אלא דלרווחא דמלתא קא פריק לה הכין דכיון דפנים המדובקים בכותל דהוא מקום הנחתה הוי חוץ לד' אמות חייב כיון דלא מבטל לה:

זרק דף ונח ע"ג יתדות. פירש"י ז"ל יתדות דקות גבוהות עשרה ואינן רחבות ד' ודף זה שהוא רחב ד' עשאן רשות היחיד דפי תקרה יורד וסותם, והרא"ה ז"ל פי' שהיתדות רחבות ד' ואינן גבוהות י' והדף משלים לעשרה מצומצמים ולא יותר דאי יותר אפי' משהו פשיטא דחייב והכי קא מיבעי לי' מי אזלי' בתר שעת זריקה וההיא שעתא לית בהו עשרה וחייב דהוה לי' כזורק ד' אמות בר"ה ואינו כזורק כוורת דפטור דהתם רשות בפני עצמה היא אבל הכא אינה רשות כלל אלא ע"י יתדות ובשעת זריקה עדיין אינו מבטל כלל בר"ה שהרי תחתיו חלל הוא אבל אי אזלי' בתר שעת הנחה פטור והוה לי' כזורק ברשות היחיד ואין זריקה והנחה זו בר"ה ולא הוי כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד דהא קודם שזרק הדף לא הוי רשות היחיד והיינו דר' יוחנן בזורק חוליא לבור עשרה ומיעטו דבהנחת חוליא עושה מחיצה וממעט חלל הבור וכל היכא דאזלי' בתר עקירה וזריקה חייב דבשעת זריקה הרי זרק מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא עמוק עשרה אבל אי אזלי' בתר שעת הנחה אין כאן רשות היחיד שהרי מיעטו: