ר"ן (מיוחס לו) שבת קכב

ופירשה שמואל ביתדות כלומר דלא אמרה רב לאחר שהיתה העגלה מחופה בנסרים אלא קודם שנתן עלי' הנסרים שלא היתה מקורה אלא ארוגה היתה ביתדות כגון עגלות העשויות לטלטל בהן אבנים וריוח גדול הי' בין יתד ליתד ובהא הוא דאמר רב תחתיהן רשות הרבים ובאותן יתדות נותנין עליהן נסרים ובאותן נסרים היו נקבים שבהן היו האטבי נעוצים, ורש"י ז"ל לא פי' כן:

[ע"ב] ולא ליתו דנסרא. כלומר שלמים ומתוקנים וחלקים שלא יצאו שום חתיכות עץ מן הנסר:

האי עייל והאי נפיק. פי' ואותן ראשין שכלין והולכין היו לצד חוץ כדי שיהא המשכן בפנים שוה למעלה כלמטה דאי אותן ראשין שכלין והולכין לצד פנים ולצד חוץ הי' שוה הא לא עייל ונפיק ונמצא שאותן שני נסרים שהיו נותנין להשלים חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן והאמה העודפת מכל נסר ונסר לכסות עובי הקרש מכאן ומכאן שהי' יוצא למעלה אמה פחות מאצבע וכן בנסר האחר והיינו האי עייל והאי נפיק, וקשיא לי נימא שהקרשים כלין משני צידיהן ולא מצד אחד ולא הוי בולטין כל כך, וי"ל דאנן בעי' שיהא המשכן שוה בפנים למעלה כלמטה ושלא יהא בחללו בין מלמעלה בין מלמטה אלא עשר אמות כנ"ל:

דשפי להו כי טורין. פירוש לעולם הקרשים היו כלין והולכין ואפי' הכי לא עייל ונפיק דאותן שני קרשים שנותנין במקצועות חרוצים היו למעלן ברחבן אותן אמות היוצאות עד שהיו חדין ומשופין ברחבן למעלה כהר זה שמשופע וחד בראשו:

תנא בנס הי' עומד. פי' דכתיב וחמשה בריחים תעשה לקרשי צלע המשכן וכל בריח מן הארבעה הי' משתי חתיכות והחתיכה שש אמות כחצי רוחב המשכן שהי' משמונה קרשים והבריח אורכו ל' אמות כאורך המשכן והוא נותן שנים מהם לשתי רוחות המשכן לאורך המשכן סביב הקרשים סמוך לארץ והשנים האחרים למעלה בקרשים לשתי רוחות הללו ונוגעין החתיכות זה עם זה ברוחב המשכן אבל הבריח החמישי הי' מבריח בתוך הקרשים שהכל הי' עץ אחד ומקיף כל המשכן וזהו הנס כשהיו מקימין המשכן הי' נכפף מאיליו וכשהיו פורקין היה נפרק, והא דכתיב וחמשה בריחים לכל צדי המשכן אלו החמשה שלשה הן אלא שכל בריח חשוב כשנים כיון שהי' משתי חתיכות ונמצאו העליונים והתחתונים שתים שהן ארבע ועם הבריח האמצעי שמקיף הכל הם חמשה לכל צדי המשכן:

שדי אורכייהו לפותייא דמשכן וכו'. פי' חלל המשכן באורך הי' ל' אמות וברוחב עשר אמות והיריעות היו עשר ורחבה של כל אחת ואחת ארבע אמות ואורך כל א' וא' כ"ח אמות ונמצא כשהן מחוברות זו עם זו רוחבן ארבעים אמות וכשאתה נותן אורך כל יריעה שהיא כ"ח אמות ברוחב המשכן הרי שחלל הגג שהוא עשר תופש ממנה עשרה ונשאר לדופני המשכן ט' מכאן וט' מכאן והיינו לר' יהודה דאמר שהקרשים כלין והולכין דנמצא שאין עובי הקרשים תופש מכאן ומכאן אלא כאצבע וההוא לא חשיב לי' ונמצא דלר' יהודה לא מיגליא אלא אמה דאדנים שהקרשים אורכן ט' אמות ואמה של אדן הרי כאן עשר אבל לר' נחמי' דאמר דלמעלן נמי עוביין אמה לדידי' לא נשאר לדופני המשכן אלא ח' מכאן וח' מכאן שהרי תופש חלל הגג עשר אמות ואמה לכל רוח לעובי הקרשים הרי כאן שנים עשר ונמצא דלדידי' מיגליא אף מן הקרשים:

שדי פותייהו לאורכא דמשכן. פי' שהיו מ' אמות ואורך המשכן ל' אמות נשאר עשר אמות לכסות הקרשים שברוח מערבי דאלו מלפניו לרוח מזרחי לא הי' צריך לו שמסך הי' לו בפני עצמו:

לר' נחמי' מכסי' אמה דקרשים. פי' אמה של קרשים שלא היו מכסין אותן היריעות האחרות:

תניא נמי הכי והאמה מזה והאמה מזה לכסות אמה של אדנים דברי ר' יהודה. פי' האמה מזה והאמה מזה שיריעות עזים יתרות על עשר יריעות:

כמה הויא ארבעין וארבע. פי' דעשתי עשרה יריעות עזים היו ורחבה של כל אחת ואחת ד' אמות ונמצא כשהן מחוברות זו עם זו הם מ"ד אמות:

דל תרתי לכפלא. פי' שתי אמות שהוא מחצית היריעה והם על פני האהל לפניו לרוח מזרחי שהי' פתוח כצורת פתח כדכתיב וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל וקרי לי' לישנא' דכפלא לפי שלא הי' אלא מחצית היריעה:

אלא לר' נחמיה מאי תסרח. פי' שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה ואם כן אינה נגררת בארץ אלא אמה א' ומאי חצי היריעה העודפת דקאמר דהם שתי אמות:

תסרח מחברותי'. פי' היתה עודפת מחברותי' שתי אמות, אמה א' לכסות האדנים ואמה א' נגררת בארץ:

תנו רבנן חרוצים היו קרשים וחלולים היו אדנים. פי' הקרש הי' רחבו אמה וחצי והי' חרוץ באמצע ראשו חצי אמה ונשארו לכאן ולכאן שני ידות לקרש האחד כדכתיב שני אדנים תעשה לקרש האחד ואותן שני ידות נכנסים בשני אדנים כל יד ויד נכנס באדן א' ושפת האדן הי' רביע אמה וכן לאחר הסמוך לו שהרי בחצי אמה שהי' הקרש חרוץ באמצע ראשו היו