ר"ן (מיוחס לו) שבת קכא

אינו אלא משום שבות. וכגון שזרק מרשות לרשות חבירו דבכי האי גונא אפי' שתיהן שלו ולא עירב אסור, ואם היו שתיהן שלו ועירב בהן מותר וההיא ברייתא ודאי לא אתיא כרבא דאמר תוך שלשה לרבנן בעי' הנחה ע"ג משהו אלא ס"ל לרבא כר' יהודה דאמר התם בעירובין דבעי' הנחה ע"ג משהו דא"ר יהודה פר' המוצא תפילין (צח:

) אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ומתמהי' עלה התם לימא רבא כתנאי אמרה לשמעתי' ומוקים לה רבא התם לכולה כר' יהודה וכיון דמתני' אתיא כותי' מתני' עדיפא לי' ולא איכפת לי' אברייתא אלא דמעיקרא מתמהי' עלה היכי שבק רבנן ועביד כר' יהודה ופריק דכולהו מתני' רבי יהודה היא, ור"ח ז"ל כתב דליתא לדרבא דברייתא פליגא עלי' ולא שמיע לי' כי היכי דלא שמיע נמי לר' אלעזר ואי. הוה שמיע לי' הוה הדר בי' וליתא לאוקמתא דרבא דמוקי כולה מתני' דערובין כר' יהודה אלא תנא קמא פליג עלי' ע"כ:

ולאו מי אוקימנא לההיא כגון דמדלי חד וכו' פי' הרא"ה ז"ל דלא אתפרש היכא דהתם בעירובין נמי אמרי' לה נמי בהאי לישנא ולאו מי אוקימנא ושמא אפשר דמשום דהכא איתא והתם איתא הכא איתמרא בהאי לישנא משום דאיתמרא התם והתם נמי אמרוה בהאי לישנא משום דאיתמרא הכא:

לפי שאי אפשר לרשות הרבים שתלקט במלקט וברהיטני. יש מרבותי שהקשה דלפום הא משמע דגבשושית קא בעי מיני' וא"כ הוה לי' למימר מנא הא מלתא דאמור רבנן כל פחות משלשה כארעא סמיכתא דמי דלישנא דלבוד לא שייך אלא גבי מחיצות ועלתה לו בקושיא, ואע"פ שרש"י ז"ל רצה לישמר מזה ופירש כל רשות שאינו גבוה שלשה הרי הוא כלבוד ובטל לגבי רשות הרבים אפ"ה לא ניחא לי שהוא ז"ל פי' גבי המשלשל דפנות דפחות משלשה כשרה דאמרי' לבוד כמי שנוספו ונשלמו עד למטה דאלמא בכי הא שייך דין לבוד, ולי נראה דה"פ דמלתא דודאי מחיצות קא בעי מיני' ומהדר לי' כי היכי דאשכחן גבי גבשושית דכל היכא דלית בי' שלשה הוי ר"ה לפי שאי אפשר לר"ה שתלקט במלקט וברהיטני הכי נמי גבי מחיצות דאי אפשר לכל המחיצות שיגיעו עד לארץ אלא דכל היכא שהם בפחות משלשה עד לארץ חשבי' כמי שיש גבשושית בארץ ומגיע עד המחיצות והיינו דקא מקשי' מהא דהמשלשל דפנות ואמרי' תינח למטה דחשבי' כמי שיש גבשושית בארץ אבל למעלה מאי איכא למימר:

אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה. נראה לי דלא דק בלישני' דהוה לי' למימר אחת משום הכנסה ואחת משום הוצאה שהרי הכנסה קודם להוצאה:

[ע"ב] אחת משום הוצאה ואחת משום מעביר ארבע אמות ברשות הרבים. פי' ואע"ג דמעביר ארבע אמות תולדה דמוציא הוא איכא למימר דר' יהודה מחייב אתולדה במקום אב וכן פי' רש"י ז"ל:

עד דנפקא לר"ה תנוח. פי' ולאו דוקא הנחה גמורה שתתעכב שם דאלו אמר הכין אפי' לר' יהודה לא מיחייב דהא לא נחה לגמרי ולא אתעבידא מחשבתו אלא כגון דאמר עם דנפקא לר"ה תנוח הנחה חשובה לענין דיני שבת ור' יהודה סבר דהא חשיבא דקלוטה כמי שהונחה היא:

אי להכא קא בעי לה וכו'. כלומר אי גנבי הוצאה קא בעי לה לגבי העברת ד' אמות לא בעי לה ואי להעברת ד' אמות בעי לה לגבי הוצאה לא קא בעי לה ואמאי מחייב תרתי דהא לא אתעבידא מחשבתו בחד מינייהו:

. [דף צ"ח ע"א] תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים. פי' הרז"ה ז"ל שאין נקרא תחת אלא מקום שיש על גביו שום דבר והילכך קס"ד שהיו העגלות מקורות בקרשי המשכן המוטלין על גבן ומרוב הקרשים היתה כל העגלה מקורה ולא נשאר אויר תחתי' לפי שאין הפסק כלל בין קרש לקרש, ואמרי' כי אמר רב בדרא תתאה שהיא שורה ראשונה של קרשים שנותנין ע"ג עגלה ולא היו נותנין בה אלא שלשה קרשים ומתוך כך נשאר אויר בין קרש לקרש שהרי אורכה של עגלה חמש אמות ורוחב של קרש אמה וחצי והיו נותנין רוחבן באורך העגלה ונמצא שיש חצי אמה אויר ביניהן ועל אותו אויר אמר רב תחתיהן קשות הרבים:

מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע שפיר. פירוש כי מנח להו בחודיהן אשתכח דבאותן ראשין שכלין והולכין עד כאצבע דאיכא רוחא טפי מג' טפחים ובההוא אתרא דרויחא חשיב רשות הרבים:

אמר רב כהנא באטבי. פי' לעולם אפותיין מנח להו וליכא רווחא כלל ורב דאמר תחתיהן של עגלות רשות הרבים לא בזמן שהקרשים היו נתונין עליהן דליכא רווחא אלא בעוד שאין שם אפי' קרש אחד אלא האטבי בלבד והם היו כגון עמודים הנתונים ע"ג העגלה לכבוש ולדבק הקרשים זו עם זו שלא יתנדנדו, ופי' אטבי מכבש כדאמרי' במס' מנחות כמלא אטבא דספרי לו בלעז מורדידו"ר, ואקשי' אטבי היכי מנח להו אגבה דעגלה בההיא שעתא כבר היא מחופה בנסרים והדרא קושייא לדוכתה