ר"ן (מיוחס לו) שבת קכ

זוטא דבכולהו:

הרי הן ככלי גללים. פי' ואפי' יחדו לרימונים שוב אינו מקבל טומאה, ור' אלעזר פליג עם רבה ולא קשיא לר' אלעזר הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים דהתם מיירי בכלי עץ דהם חשובים ואם ניקבו במוציא זית דעתי' עלייהו לרמונים וכן פרש"י ז"ל:

סליק פרק המצניע פרק הזורק מרשות היחיד כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים וכו'. פי' לרבנן הוא דאמרי' דפטרי כיצד פטרי כגון זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך ועומדין זה כנגד זה בשני צדי רשות הרבים ואלו הזיזין רשות היחיד שהן גבוהות עשרה מקרקע רשות הרבים ורחבן ארבעה:

[ע"ב] הוצאה גופה היכא כתיבא. פי' הרא"ה ז"ל דודאי פשיטא לי' דהוצאה במשכן ואיהו ודאי קרא דויצו משה ידע לי' ועיקר בעיא אי האי קרא (אי) ביום קודש או בחול דאי בחול איכא למימר דלאו מלאכה היא משום דהיא גרועה, וגמר העברה העברה מיום הכפורים ולאסור הוצאה והיינו דלא אמרי' ללאו יצאתה כדאמרי' גבי הבערה דבשלמא הבערה בכלל אבות מלאכות היתה והילכך כשיצתה אמרי' ללאו יצאתה אבל הוצאה ללמד על עצמה יצאתה שתהא מלאכה. וקשיא לי והיכי ניחא לי' נגמור העברה העברה דלאו משום דשלימא לה מלאכה קאמר להו, וי"ל דטפי משמע קרא לאיסורא ולומר שאסור להם להביא משום שהיא מלאכה ולא משמע דאמר להו משום דשלימא לה מלאכה כנ"ל, אבל הגאונים ז"ל לא גרסי להאי אתקפתא והכי גרסי וקאמר להו לישראל לא תפיקיו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן וכו':

אשכחן הוצאה הכנסה מנא לן סברא היא מכדי וכו'. פי' הרא"ה ז"ל אע"ג דלא מייתי' מלאכות מסברא שאני הכא דתרווייהו הכנסה והוצאה הוו במשכן ולא בעי' קרא אלא למגמר עלה דתיהוי מלאכה כיון שהיא מלאכה גרועה וכיון דגמרי' הוצאה מקרא הכנסה נפקא לן מסברא ובהכי סגי לן לאחשיבה מלאכה כיון דהיא נמי הואי במשכן:

מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה. פי' אע"ג דמסברא נפקא הוצאה דנפקא לן מקרא הוי אב אבל הכנסה תולדה דהוצאה היאף אמאי קרי לי' אב ואמאי קרי לי' תולדה. פי' מאי נפקא מינה דקרי להו בשתי שמות, ומהדרי' נפקא מינה דאי קרי לתרוייהו אבות או תולדות מיחייב תרתי והכא קמ"ל דלא מיחייב אלא חזא. זורק ארבע אמות בר"ה מנא לן דמיחייב פי' איידי דפרישו להוצאה והכנסה פרישו לכולהו אידך טעמי אגב גררא בהאי דוכתא:

אלא שכן שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה פי' הרא"ה ז"ל דלאו לדחויי להא דר' יאשי' קא אתי אלא לפרוקי למלתי' ולומר שהאורגין עצמן היו תופרין, וטובא בתלמודא לפרושא בלשון קושיא ותירוץ עד דאתי לקושטא דמלתא אבל ודאי לאו בטעותא אתמר הא דר' יאשי' אלא מדנקט לי' בלישנא קיטא ולא פריש בה תפירה כלל אתמהי' עלה ופרקי' דרב יאשי' דאורגין דוקא קאמר אלא שזורקין בשעת תפירה קאמר, ויש מרבותי שאין מודים לו בזה דלא מאומנות האורגין היו ולא היו תופרין אלא כי נפל בהן דרנא דאי לא כי אקשי' לעיל תפירה במשכן היכי הואי הוה לי' למימר שכן אורגי יריעות היו תופרין היריעות אלא ודאי ליתא להא דר' יאשי', ועוד נראה לי מדנקט אלא שכן תופרי יריעות דלשון אלא לא בא אלא לומר דלישנא קמא בטעותא איתמר:

כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה. פי' לא כפשטה דא"כ הויא לה אב בפני עצמה ועוד שאין עונשין מן הדין ולא מהלכה למשה מסיני אלא ה"ק גמרא גמירי לה למיהוי בכלל מוציא ותרווייהו זריקה והעברה תולדות דמוציא נינהו:

אימא אינו חייב על אחת מהן. פי' מיתה אבל כרת פשיטא דחייב על כל אחת ואחת דהא א"ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב חטאת על כל א' וא' ואי אפשר אלא אם כן כשחייב כרת במזיד כן פירש הרא"ה ז"ל וכן בפ"ק והוא הנכון:

[דף צ"ז ע"א] שנפנה מצרעתו. כלו' שנתרפא והוא מלשון פנו דרך:

ויבלע מטה אהרן וכו' נס בתוך נס. פי' דאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן: