ר"ן (מיוחס לו) שבת קיט

אליעזר אבל לרבנן דפטרי סברי דאין דישה אלא בגדולי קרקע ואין דרך ברירה ובנין בכך:

טעמא מאי אמור רבנן, דאסור לרבץ מדרבנן והיינו חכמים דלעיל דאמרי אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות דילמא אתי לאשויי גומות הכא ליכא גומות. וא"ת נגזור בדליכא גומות אטו איכא גומות כדאמרי' בפרק במה מדליקין גזרה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. תירץ הרמב"ן ז"ל דאין אומרים באיסורי שבת זו דומה לזה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם גזרו בזה משום שהיא מלאכה מצוי' ובשאינה מצוי' לא גזרו והילכך גירורא דעיליתא דשישא קרוב הוא לבוא לידי חריץ יותר מן המרבץ שאין קרוב לבוא לידי השואת גומות ולפי' גזרו בזו ולא בזו, והכי נמי מסתברא שהרי התירו כאן להערים ואמרו אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת ואלו הי' קרוב לבא לידי השואת גומות למה התירו הערמה זו וכ"ש דההיא מימרא היא ולא סבירא לן הכי:

לאו אדעתאי. פירש רש"י ז"ל לא הייתי זכור. ועוד פי' ז"ל בשם רבותיו לאו אדעתאי לא סבירא לי:

[ע"ב] אלא להכשר זרעים בלבד. פי' דתליא בתלוש ומחובר ודיני' כמחובר דהא לא כתיבא ביה שדה וכרם ודון מינה דלענין שבת נמי דתליא מלתא בתלוש ומחובר דדיני' כמחובר ופרקי' דדוקא לזרעים קאמר:

שאם ניקב בכדי טהרתו. כלומר שיצא מתורת כלי בשבירה זו ושוב אינו מקבל טומאה והוא כמוציא זית דחשיב כמחובר ואפי' לענין שבת דתו לא הוי כלי:

ומודה ר' שמעון שאם ניקב למטה מרביעית. פי' וכי פליג ר' שמעון בניקב בדופנו במקום שישאר מן הדפנות שעדיין יש מן הנקב ולמטה בכדי שמחזיק רביעית דאכתי יש עליו תורת כלי והוה לי' כתלוש, וחכמים סברי דאפי' בכי האי הוי כמחובר שעדיין מריח לחלוחית הקרקע. אבל כל שניקב למטה הימנו דמן הנקב ולמטה אינו מחזיק רביעית אפי' ר' שמעון מודה לפי שאין תורת כלי עליו:

טהור מלטמא גיסטרא. כלומר כשהוא גיסטרא וראוי להשתמש בו שהי' ראוי לקבל טומאה וכיון שניקב במוציא משקה טהור שאין אומר הבא גיסטרא לגיסטרא:

ניקב בשורש קטן טהור מלהכשיר בו זרעים. פי' דלענין זרעים בעי' כשיעור שורש שיהא יכול וראוי לינק וזה כבר הוא יונק ופרש"י ז"ל טהור מלהכשיר בו זרעים לרבנן דהוי עציץ נקוב ע"כ כלומר אע"ג דלרבנן כל נקוב כמחובר משוו לי' מ"מ מודו אינהו בזרעים שהוא כתלוש עד שניקב בשורש קטן משום דלענין זרעים בעי' כשיעור שיהא ראוי לינק, ולהכי נקט רש"י ז"ל לרבנן אבל לר' שמעון לא עד שינקב במוציא רמון או במוציא משקה וכמו שנפרש בסמוך בשם הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל כנ"ל:

ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים. פי' בשייחדו לאוכלין טמא כל זמן שראוי לקבל בו זיתים ניקב במוציא זיתים וכו' ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים, בשייחדו בפירוש לרמונים אבל אם ייחדו סתמא לאוכלין לא משום דסתם כלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זיתים:

שמעתי כלי חרס שיעורו במוציא רמון. פי' דלא יצא מתורת כלי חרס במוציא זית אלא במוציא רמון. ואמר לי' רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב במוציא רמון אינו מציל. ור"ת ז"ל פי' אם ניקב במוציא רמון וסתם הנקב כולו בצמיד פתיל אינו מציל דבטל לי' מתורת כלי לגמרי. וא"ת אמאי לא קאמר לי' שמא לא שמעת אלא בכלי העשוי לרמונים. וי"ל דאיהו כלי חרס סתמא קאמר וסתם כלי חרס לא קאי לרמונים:

[דף צ"ו ע"א] שונין כלי. חרס שיעורו בכונס משקה. י"מ בעשוי למשקין. וי"מ אפי' בסתמא למשקין קאי:

ה"ג הרא"ה ז"ל פליגי בה תרי אמוראי וכו' חד אמר במוציא רמון וחד אמר במוציא משקה.. ופרש"י ז"ל דלענין הכשר זרעים פליגי. וכתב הרא"ה ז"ל דהכי נמי מסתברא דאי לענין צמיד פתיל פליגי מתני' היא. בכלים העשוי למשקין בכונס משקין העשוי לאוכלין ומיהו עיקר הך פלוגתא ליתא אלא אליבא דר' שמעון דלדידי' כיון דמדינא נקוב הוי כתלוש אלא דהתורה רבתה אצל זרעים לעשותן כמחובר להכשר ולא מדינא פליגי בה הני אמוראי דמר סבר דהתורה רבתה שיעור גדול דהיינו במוציא רמון וחד אמר במוציא משקה דכי רבתה תורה טהרה אצל זרעים אפי' במשהו רבתה אבל לרבנן פשיטא דשיעורא הוי בכדי שורש קטן דהכי איתא בעוקצין גבי הכשר זרעים וכמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שורש קטן ע"כ תורף פירושו,, וזהו שפרש"י ז"ל לעיל גבי ניקב בשורש קטן דדוקא לרבנן וכמו שכתבנו למעלה, אלא שקשה לי דמתוך פירושו של רש"י ז"ל נראה דהוא גורס חד אמר במוציא רמון וחד אמר בשורש קטן שהוא ז"ל פי' גבי וסימנך אחד המרבה וכו' דהוא שיעור השלש המדות האחרונות שבכלי חרס והממעיט הוא שיעור הקטן שבשלשתן והיינו ניקב בשורש קטן והמרבה הוא השיעור הגדול שבשלשתן וצ"ע אבל הרא"ה ז"ל מר נקיט שיעורא רבה דבכולהו ומר שיעורא