ר"ן (מיוחס לו) שבת קיח

כבוד הבריות אבל באיסור תורה ודאי לא התירו משום כבוד הבריות כדאמרי' בפרק מי שמתו כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. ומסתברא דלר' שמעון כי היכי דמלאכה שאינה צריכה לגופה אסור לרשות הרבים מדרבנן ה"ה לכרמלית דאסור דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכל מילי דרשות כרמלית לגמרי עשאוהו כשל תורה אלא דבכרמלית התירו לגבי מת ולא לרשות הרבים משום דלפעמים אתי לאיסור תורה כגון במלאכה שצריכה לגופה אבל בכרמלית אי אפשר לאיסור תורה והיינו טעמא דשרו כלאים דרבנן התם בברכות משום כבוד הבריות הואיל וכלאים דאורייתא ודרבנן שני עניינים חלוקין דאי משתלי ושרו בלא כבוד הבריות ליכא איסורא אלא מדרבנן אבל בהוצאה דרשות הרבים דזו וזו הוצאה היא אי אתי' למשרי בהוצאה שאינה צריכה לגופה אתי למיעבד בצריכה לגופה. ומהאי טעמא נמי לא שרו קבורה ביום הכפורים ושבת ע"י עממין דלא ליתי למיעבד בישראל וי"ט ראשון שרו משום דלא חמיר כולי האי ולא גזור בי' כולי האי כי היכי דלא לישתהי תרי יומי דאין ראוי לשהותו למחר לקוברו ע"י ישראל כיון שזה י"ט וזה י"ט דהוה לי' כמכוין מלאכתו לאותו יום וכמחלל עליו י"ט שני. וא"ת והיאך אפשר דכל מה דאסרו חכמים בר"ה אסרו בכרמלית דהא אמרי' בפ"ק גבי כרמלית היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. וי"ל דהתם הוא במלתא דשרי לגמרי ואין בעצמה דמיון למלאכה כלל כגון עומד ברשות היחיד ושותה ברשות הרבים שאין בעצמו של דבר זה דמיון מלאכה כלל אלא גזרה דילמא אתי לאפוקי האי מהאי בהא שרו בכרמלית לעמוד בו ולשתות ברשות היחיד או ברשות הרבים אבל בכל שהוא משום מלאכה לגמרי השוו דבריהם, תדע לך שהרי אין חצי שיעור מותר בכרמלית ולא הי' מי שאמרה זו היא שיטת הרא"ה ז"ל:

והא דתניא פטור דאפיק חצי זית ממת גדול. פי' ומינה דלרב נחמן דוקא אחת משלש הוא דמחייב כיון דצמצמי' לשיעורי' דאי משתקיל אפי' פורתא אזלא לה טומאה אבל אחת מארבע לא, וה"ה דלרב נחמן דאוקמה באפיק חצי זית ממת גדול דמצי לאוקומה בדליכא אלא חצי זית אלא דהא עדיפא לי' ומ"מ אפילו במת גדול במוציא כזית חייב דהא חשיב לטמויי ומדחשיב לאפוקי למעוטי טומאה חשיב לענין הוצאה הואיל והוא שיעור דטומאה מה שאין כן בשאר איסורין ומתני' ר' יהודה היא:

מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב פרש"י ז"ל משום גוזז שאע"פ שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לעיבוד. וי"מ דחייב משום עוקר דבר מגידולו ולא מיחוור דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע כדמשמע בהדיא בפר' כלל גדול ועוד שאין ליחייב משום קוצר אלא כשהוא צריך לעצים מה שאין כן בזה, ורבי' יהונתן ז"ל שפי' דאע"ג דקא עביד בכך שינוי מחייב ר' אליעזר משום תולש אפשר דלפי' רש"י ז"ל כיון דתולש היא תולדה דגוזז וכמו שפי' הוא ז"ל:

אבל לחברו דברי הכל פטור. פי' רש"י ז"ל דלא מיזדמנא לי' מילתא ליטלן יפה בלא כלי ורבי' יהונתן ז"ל פירש דאין דרך בני אדם בכך משום מיאוס:

אמר רב יהודה שתים. כלו' דמלא פי הזוג שתי שערות נינהו:

ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות. שאפי' על שער אחת חייב דאפי' באחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן ודבר זה אפי' בחול אסור משום שנאמר ולא ילבש גבר שמלת אשה דמתרגמי' לא יתקן גבר בתיקוני איתתא והנשים מתקנות עצמן בזה ומקפידות ונוטלות אפ' שער א' לבן מתוך שחורות שלא יתגנו בעיני בעליהן והילכך הזכרים אסורים:

והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו. פי' למעלה לצד הגוף במקום שנדבק הצפורן בבשרו:

מתני' וכן הגודלת וכן הפוקסת. פי' הרא"ה ז"ל דפוקסת היא שלוקחת חלק משערה ושוזרת אותו וכן עד ג' פעמים ואח"כ עושה משלשתן כמין חבל וזו היא הגודלת:

[דף צ"ה ע"א] וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות. וא"ת הכא משמע דאפי' בחולב כדחבו ליכא אלא איסורא דרבנן ואלו התם בכתובות אמרי' גונח יונק חלב כדרכו ופרישנא טעמא משום דהוה לי' מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן דמשמע הא חולב כדרכו איכא איסורא דאורייתא וההיא ודאי אליבא דחכמים הוא. וי"ל ודאי דאפי' בחולב כדרכו ליכא אלא איסורא דרבנן אלא דאפי' במקום צערא לא התירו אלא שלא כדרכו, והא דמחייב ר' אליעזר מלקות בי"ט על החולב והמחבץ והמגבן אע"פ שהן אוכל נפש מיירי בשל כותי דקפיד עלוי' דלא אפשר לי' למיכל, דבכי האי גונא לא אמרי' הואיל כדאמרי' בפר' שני די"ט חזינן אי כי יהבי' ריפתא לינוקא ולא קפדי שרי ואי לא אסור כן פי' הרא"ה ז"ל:

חולב חייב משום מפרק. מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה, פי' והיינו לר'