ר"ן (מיוחס לו) שבת קיז

וכמאן דמסתייע בהדייהו דאידך דאפי' השתא נמי דעקרה לי' מסתייעת בו יותר משאלו הי' נחתך וכיון דחשיב כמאן דמונח הוה לי' מסייע אבל אי לא חשיב כמאן דמונח אלא כמו שנעקר לגמרי ואין כאן סיוע ניזיל בהו לחומרא זו היא שיטתו של הרא"ה ז"ל. ורבי' שמשון פי' שם בסדר טהרות בפי' המשניות דדוקא שעומדת הבהמה ואינה מהלכת דאלו מהלכת ודאי טמאות שהרי נשענת היא על שלשה ולפי דבריו ז"ל הא דאמרי' שאני הכא דעקרה לי' ה"פ כיון דאפשר לעוקרה ועדיין היא עומדת רואין אותה כאלו עקרה. ואקשי' דא"כ דרואין קאמרי' נימא רואין לחומרא כאלו עקרה ונשענת על השאר ונדון כן בכל חד וחד אלא ודאי רואין לא אמרי' אלא דנין אותה כשהיא עומדת ואע"ג דאינה צריכה לארבע רגלי' שהרי יכולה לעמוד בשלש מכל מקום כל אחד דנין כמסייע:

[ע"ב] שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה. פי' ארבעה זבין שיכבידו רובן עליו זב אחד לכל רגל ורגל. ומדלא בעי' ש"מ דשיעור אחד לכולן דהיינו זב אחד:

השותפין שגנבו וטבחו. פי' שור אחד או שה אחד חייבין לשלם ארבעה וחמשה ואמאי ליבעי שיעור טביחה לזה וכו'. כלומר שור או שה לכל אחד ובבציר מהא לא ליחייבו:

חייב אף על הכלי. פי' אע"ג דהוצאה אחת היא ובכי הא האוכל שני זיתי חלב בבת אחת לכולי עלמא אינו חייב אלא אחת הכא שאני דדמי לשתי אכילות הואיל והן שני גופים מוחלקין דומיא דהקוצץ דלית המודלה ע"ג תאנה שהוא גפן קשור ובקציצה אחת קצץ ענב ותאנה דהואיל והן שני גופין מוחלקין חייב שתים. והא דלא אוקמה כר' אליעזר דאמר התם בכריתות הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו וחזר ובא עלי' חייב על כל א' וא' ומשכחת לה באיש שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ואח"כ בא על האחת והוליד ממנה בן ואותו הבן בא על האחרת ונמצא שבא על אחותו שהרי הוא והיא היו מאב אחד וג"כ היא אחות אמו ואחות אביו שהרי אמו ילדתה. וי"ל דלא אמר רב יוסף התם דטעמא דר' אליעזר משום דאי אפשר לערבן לשתי ביאות באחת אבל הכא דאפשר לערבן לא. כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי' פי' וחייב אף על הכלי דקתני מיתה בב"ד או כרת דעל הכלי ראוי לחייבו כיון שהי' צריך לו ואינו טפלה לאוכלין אע"פ שהן כשיעור אבל על האוכלין אף על פי ששגג בהן פטור אפי' מחטאת דבעי' שב מידיעתו וליכא כיון דהזיד על הכלי ונמצא דהוצאה זו במזיד היתה ולא חייבה תורה חטאת אלא א"כ שגג בענין שאם יודע לו לאחר מיכן שיהא חוזר בו והכא ליכא דאף על גב דשגג בהוצאת האוכלין לא שגג בהוצאת הכלי ואנן בעי' שיהא שוגג בהוצאת שבת וליכא למפטרי' על האוכלין מדינא דקם לי' בדרבה מיני' דההוא דינא הוא בענין אחד כגון אם הדליק גדיש בשבת אבל הכא דהוי שני גופין כלי ואוכלין לא כנ"ל:

[דף צ"ד ע"א] ובפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. פי' הא דרב אשי דוקא אוקמה או כר' יוחנן או כריש לקיש ורב ששת ורב אשי לא פליגי כלל אלא באוקמתא בעלמא ושלא כדברי רש"י ז"ל:

בסוס המיוחד לעופות. פי' דבן בתירא מתיר בכל סוס וכן ר' נתן ואפי' סוס שמיוחד לעופות לנושאן כשהן חיים דאין במשאן חיוב שביתת בהמה דכל דבר שהוא חי נושא את עצמו ודלא כרבנן דבסוס כי האי מדינא אסור ובסוס כי האי איצטריך ר' יוחנן לומר דבן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד ולאפוקי מדרבנן אבל סוס המיוחד לרכיבה מדינא אפי' לרבנן שרי אלא דאינהו גזרי בכל סוס משום סוס המיוחד לעופות או שמא ישנה אותו ממלאכתו למשאוי או כדאמרי' התם לכשיזקין מטחינו ברחים ולא הוי גזרה לגזרה דכולה חדא גזירה היא:

איכא סוס דבי זיאון. פי' שכן דרך צדי עופות שנושאין עופותיהן הדורסין וכלביהן הצדין על הסוסים כדי שלא ייעפו ושלא יגעו עד מקום שצדין בו:

ומודה ר' נתן בכפות. פי' וה"ה בכל דבר שהוא חולה כדמשמע ביומא פרק שני שעירי גבי שעיר המשתלח דאם חלה ככפות דמי:

[ע"ב] עד דאיכא לגופו ולגופה. פי' לגופו של מר שנרצף פיו וצריך לתקנו וגם לגופה של מלאכה שהוצרך להוצאתו באותו מקום שמוציאו לחפור בו, וכן ספר תורה לגופו להגיה ולגופה של הוצאה לקרות בו, קמ"ל דבחדא סגי דהוי לגופי' או לגופה דבהכי חשיב מלאכה שצריכה לגופה ולאפוקי אינה צריכה לגופי' ולגופה כגון מוציא את המת אפי' לקוברו שאין לו הנאה בהוצאתו ובקבורתו אלא ההנאה היא מניעת הטומאה שמסתלקת בשביל המלאכה אבל אין ההנאה במלאכה עצמה. וה"ה במוציא מר לחפור את הקבר דהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

אמר לי' האלהים דעיילת בי' את ודרית לי' בהדי' כלומר אני' אכריחך בראיות שאתה בעצמך תוציאנו משם. ואפי' לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דוקא לרשות הרבים אבל לכרמלית לא אלא איסורא דרבנן איכא ובמת לא גזרו משום