ר"ן (מיוחס לו) שבת קטו

קדים לי' איסור גנבה לאיסור שבת. וקס"ד השתא דהוי פומי' לבר דמצי למשקלינהו דבהא הוא דקני להו ואף על גב דלא קני לכלי דהא לא נפק לי' כולי' מ"מ קני לזוזי דאיתנהו במאי דנפק מידי דהוה אכליו דמוכר דקני בי' לוקח במשיכה כדמשמע בבבא בתרא וחשיבי זוזי בני משיכה ע"י כיס למקני לזוזי במשיכה כפירות דלוקח בכלי דמוכר דחשיבי בני משיכה ע"י הכלי וקני להו במשיכה אע"ג דלא קני לכלי' וסוגיין דלא כההיא אוקמתא דבמס' כתובות דמוקי' לה בחדא אוקמתא בצירף ידו למטה משלשה וקבלה ולפום ההיא תו לא שייך טעמא דאגד כלי כלל ואיסור גנבה ואיסור שבת באין כאחד זו היא שיטתו של הרא"ה ז"ל. וזה שלא כפי' רש"י ז"ל:

דאי בעי מפקע לי' ושקיל. פי' בלא פסידא דכיס:

[דף צ"ב ע"א] בנסכא פי' לאו זוזי נינהו אלא חתיכות של כסף ארוכות נתונות בכיס וכל היכא שמקצתן בפנים לא קני להו:

ואיבעית אימא דאית לי' ומכרכי עילוי'. פי' ואשתכח דכי נפק פומי' נפק כולי' ואיסור שבת וגנבה באין כאחד:

איפוך פי' הא דהמוציא פירות הוא דמהפכי' דהא רבא במהדורא בתריתא שמיע לן מיני' דסבר אגד כלי שמי' אגד כן פי' הרא"ה ז"ל, כלומר דבדוקא אמרי' קם לי' בשיטתי' דאביי דאגד כלי שמי' אגד ורבא סבר לה כר' יוחנן ומסתברא דהלכתא כותיהו דאגד כלי שמי' אגד ומיהו כי מהפכי' כלי דוקא הוא דמהפכי' דהוא הוא דקשיא לן אבל יד כדקאי קאי והא דאקשי' מפשט בעל הבית וכו' לאביי הוא דאקשי' ולדידי' הוא דמפקי' דמתני' דפשט בעל הבית את ידו לחוץ בלמעלה משלשה אבל לרבא אפי' בלמטה משלשה שניהם פטורין כדמוקי לה ר' אבהו בפ"ק דהא משמע מתני' המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו ועל כתפו חייב שכן משא בני קהת. ופירשו בירושלמי מדכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה, שמן המאור בימינו ושמן המשחה שהוא מועט בשמאלו וקטורת הסמים בחיקו, ומנחת התמיד בכתפו:

לאחר ידו פי' על גב ידו. ובמרפקו פי' רש"י ז"ל מקום שמחובר הזרוע עם הכתף שקורין אישיל"א והאמת שהוא נקרא מרפק והיינו קרא דירמי' תחת אצילי ידיו שכן דרך הנמשכין מן הבור שמושכין אותן מן האישיל"א ומיהו מתפשט הוא יותר עד מקום חיבור הזרוע עם הקנה של יד והכל נקרא מרפק ואציל וכדאמרי' במס' סופרים לא יקרא אדם על הספר ושני אציליו עליו והיינו מקום חיבור הזרוע עם קנה היד שכן דרך בני אדם מטין ועושין כן והיינו ההיא דאהלות גבי רמ"ח איברים שנים בקנה שנים במרפק ואחד בזרוע והא דהכא ודירמי' הוא מקום חיבור הזרוע עם הכתף:

בפונדתו ופי' למטה. פי' הוא אזור חלול שמשים בו מעותיו וקושרו וכשתולה ראש האזור למטה אין מעותיו משתמרים בו לפי שהקשר עשוי להתיר מאיליו ואין דרך הוצאה בכך ופטור. אבל כשפיה למעלה סמוך לקשר שחוגר בו מתניו וממשמש בו בכל שעה מעותיו משתמרין בו ודרך הוצאה בכך:

בין פונדתו לחלוקו פי' שתלה החפץ על האזור וחציו מכאן וחציו מכאן אינו משתמר שפעמים מכביד מצד האחד ונופל לארץ. ובשפת חלוקו שפה התחתונה דאינו מקום המשתמר כיון שרחוק כל כך מידו אי נמי שניתרת התפירה מחמת הטיט הנוגע בה. ובמנעלו נמי אינו משתמר לפי שהוא נסדק לפעמים או יסדק ונופל החפץ או המעות:

גמרא א"ר אלעזר המוציא משאוי. פי' בידו דאלו על כתפו מתני' היא וכן פירש רש"י ז"ל:

וגמירי דכל טעינא דמידלי במוטות תילתא מלעיל. י"מ למעלה מראשיהן וכיון דהלוים קומתן עשר נמצא דמזבח הנישא בכתף גבוה מן הארץ י"ג אמות שהם כ' טפחים, וי"מ דכי מידלי תילתא מלעיל היינו למעלה מכתפן, ואפי' הכי נראה לי דשפיר מוכח מינה דאפי' אין קומת הלוים מן הכתף ולמטה אלא תשע אמות דל מינייהו שש אמות וד' טפחים דמזבח אכתי מידלי מארעא י"ד טפחים דהאמה הוא ו' טפחים,. אלא דקשיא לי אשמעתין דהיכי מוכח ממשה דמדפירש האהל על המשכן דקומתו עשר אמות דילמא לא הי' פורש אלא מפני שידיו פרושות לשמים ועולין למעלה מראשו, ויש לומר דמכל מקום כשהי' מתקן הקלעים על הגג ופושטן מכאן ומכאן ידיו נמוכות אצל ראשו:

ואיבעית אימא מארון. פי' לעולם שאר לוים לא הי' גובהן עשר אמות אלא משה בלבד וכיון שכן אית לן למימר דמזבח לא מידלי מארעא עשרה טפחים ומ"מ כיון דאיכא ארון דמידלי עשרה טפחים איכא למימר דאפי' בלמעלה מעשרה טפחים חייב. וכתב הרא"ה ז"ל ומיהו אכתי אית לן למימר דגובהן של לויים קרוב לשמונה אמות שאם לא כן הי' המזבח נגרר בקרקע אי נמי אפשר דהשתא הדרי' מהיקישא דלעיל דמזבח למשכן ולא אמרי' דמזבח עשר אמות עכ"ל ומהו גמרי' מארון דאפי' אין גובהן של לויים מן הכתף ולמטה אלא ג' אמות דהם י"ח טפחים כיון דאין הארון תלוי למטה מכתפן אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח אשתכח דמידלי ארון מארעא י"א טפחים ושליש