ר"ן (מיוחס לו) שבת קיד

גמ' ושכח למה הצניעו. פי' אבל רוצה הוא באותה הצנעה שמא יזכור למה הצניעו:

[דף צ"א ע"א] מהו דתימא בטולי בטלה למחשבתו. לאו דוקא בטלה איהו למחשבתו אלא ה"ק מהו דתימא ממילא בטלה מחשבתו דלא חשיבא לחיובי בפחות מכשיעור כיון דלא מידכר קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ואע"ג דלא אידכר ולא אחשבי' בשעת הוצאה דלא דכיר למאי בעי לי' אפ"ה חייב:

ולעולם עד דאיכא כזית. פי' ואע"ג דכזית לא חשיב לענין שבת עד דאיכא כגרוגרת מ"מ שיעורא הוא וכד אחשבי' מחייב עלי' מיהא וכיון דאיכא לאוקומי' מתני' בהכין ש"מ דמתני' לא אזלא לגמרי בתר מחשבה דאם איתא הוה לי' לחיובי בכל שהוא וא"כ קושיא דרב יצחק לא קאי אמתני' אלא ארב יהודה אבוה:

אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו פי' כגון שקיפל כל כלי ביתו ולא חשיב לי' חבילה בבציר מהכי וכסבור שהוציא כל. כלי ביתו ונמצא שלא היו כולן שם הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לי' כולי':

מתני' דלא כר' שמעון בן אלעזר וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דהוא הדין דהוה לי' למימר דלא כר' שמעון דאמר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן דהא במתני' לא קא יהיב שיעורא למצניעיהן אלא דהא פשיטא לי' דהא פליג ר' שמעון לעיל בפר' המוציא יין:

בעי רבא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ותפחה ונמלך עלי' לאכילה מהו ואף על גב דהתם במנחות משמע בהדיא גבי איסורין דכל היכא דמעיקרא לא הוה בי' שיעורא והשתא אית בי' לא מחייב עלי' דאורייתא אלא מדרבנן שאני הכא לענין שבת דבתר מאי דחשיב להו לאינשי אזלי' וכיון דהשתא איכא כגרוגרת הא חשיב להו לאינשי השתא, והרמב"ן ז"ל תירץ דמיירי כגון דמעיקרא הוה בה כגרוגרת וקודם שהוציאה צמקה שהרי יכול לשלקה ולהחזירה לכמות שהי':

ונמלך עלי' לזריעה פי' הרא"ה ז"ל מסתברא בנמלך עלי' לזריעה עד שלא צמקה:

יש דיחוי לענין שבת וכו'. ואע"ג דהתם בברייתא פשיטא לן לענין איסורין דאין דיחוי וכל היכא דמעיקרא אית בי' והשתא אית בי' אע"ג דאידחי לענין ביני ביני מחייב התם הוא לענין איסורין דאזלי' בהו בהו בתר שעת אכילה כיון דמעיקרא אית בי' והא נהנה גרונו בכזית אבל לענין שבת דבעי' עקירה והנחה בדבר חשוב כיון דאידחי לי' ביני ביני ובההיא שעתא אלו הניחה עקירה דמעיקרא כאלו אינה' כן הדר תפחה והניחה הויא הנחה בלא עקירה והילכך איכא לספוקי אי מחייב או לא:

וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין. פי' וכי בעי' דליהוי בבית פחות מכביצה היינו לפי שהוא זורק כזית תרומה בבית טמא אבל אם זרק כזית תרומה בבית טהור אפי' אין בבית כלום מיחייב בזריקת כזית הואיל וזר לוקה בכזית באכילתה, ואין כן דעת הרא"ה ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך:

מאי מדמצטרף לענין טומאה. פי' כיון דמהניא זריקה זו והיא חשובה דאיטמיא האי תרומה בזריקה זו ואהניא דאיתוסף בה איסורא לגבי כהן האוכלה וחיוב זה וחיוב שבת באין כאחד ומ"מ אפשר דדוקא כזית דהוא שיעורא דחשיב והילכך חשיב בהדי צירוף ואף על גב דלעיל מחייבי' במוציא אפי' חטה התם משום דאחשבי' במחשבתו אבל הכא דמשום צירוף בעלמא דוקא בכזית דהוא שיעורא דחשיב וכדקס"ד למימר לעיל אפי' במצניע ומשום הכי נקט כזית הא לאו הכי כזית תרומה לא חשיב לענין הוצאה מידי דהוה אכל איסורין שבתורה שאין חייב עליהן בהוצאתן בכזית אלא כגרוגרת, ולא שמענו אלא במטמאין כגון כזית מן המת וכזית מן הנבלה דחשיב לי' לבעורי' טומאה כדמוכח לקמן, כך היא שיטתו של הרא"ה ז"ל ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית.. פי' הרא"ה ז"ל כיון דמהניא האי הוצאה וחשיבא מלאכה שנתחדש בשבילה חיוב שנפסלו ביוצא והאוכלו בכזית נימא נמי דחשיבא לענין שבת בכי האי שיעורא דהיינו בכזית הא לא נתחדש בהם דבר במלאכה זו כגון שאר איסורין ודאי כזית לא חשיב כדפרישנא לעיל:

[ע"ב] הכא במאי עסקינן כגון שזרקו לאוצר כלומר . מתני' מיירי בשלא אמר בהדיא שחוזר ממחשבתו הראשונה אלא אנן הוא דאמרי' דכיון שזרקו חזר בו ממחשבתו הראשונה שהצניעו לזריעה וכן הוא ודאי דמדזרקו הדר בי' ממחשבתו הראשונה אבל מכל מקום איכא למימר דכיון שמקום זריקתו ניכר וניחא לי' בהיכר מקום דאי הדר מימליך עלי' דלשתכח לי' לאלתר נמצא דלא מיעקרא מחשבתו לגמרי ואכתי בחשיבותו קאי קמ"ל דמדזרקי' לאוצר ואין מחשבתו ראשונה קיימת פקע חשיבותי' ובטולי בטלי' ואי משום טעמא דילמא מימליך כי האי גונא לא חשבי' לי':

מתני' המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה. אוקימנא לה בגמ' באסקופה כרמלית וכגון שהיא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה ואפי' חזר ונטלן הוא עצמו מן האסקופה ונתנן לרשות הרבים פטור דהוה לי' עקירה מרשות היחיד והנחה בכרמלית והדר עקירה מכרמלית והנחה ברשות הרבים:

קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה. פי' והיא אסקופה ר"ה כגון גבוהה תשעה ורחבה ארבעה דחזיא לרבים לכתופי עלי' ולהכי קרי לי' אסקופה החיצונה וטעמא דפטור משום דמקצת הקופה בפנים: