ר"ן (מיוחס לו) שבת קיג

מכיון דבמתניתן דשביעית קתני במקצת שאר דברים יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וקתני בברייתא הני שלא נשנו במשנה ודינייהו שוין כהני דתני במשנה קאמר הכא בתלמודא' דהוסיפו לשנות בבריתא על המשנה החלביצין וכו' והתנן זה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכו' וא"ת והא כולהו מילי יש להם עיקר, וי"מ כל שיש לו עיקר המתקיים בארץ וגזעו מחליף, ולא נהיר דהא תבואה אין עיקרה מתקיים בארץ ואין גזעה מחליף ואית לה שביעית, והנכון דזו אינה משנה שנוי' בשום מקום אלא כיון דהאי דינא מפקי' ממתני' דשביעית הרי הוא כאלו תנן לה התם בהדיא דתנן התם כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ואיזה זה זה עלי הלוף השוטה ועלי הנדנה ומפקי' מהא כל דבר שיש לו עיקר שמניחין שרשיו בארץ בשעת לקיטתו כלומר שמה שיוצא ממנו על הארץ הוא הנאכל יש לו שביעית גמורה לכל דבריו יש לו שביעית ולדמיו ויש לו ביעור ולדמיו אחר שכלה לחיה מן השדה, וסיפא דתנן כל שאין לו עיקר וכו' מפקי' מאידך מתני' דתנן התם ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא ממאכל אדם וממאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אין לו ביעור ואין לדמיו ביעור ואיזה זה זה עיקר הלוף והנדנה וה"פ כל דבר שאין מניחין שרשיו בארץ שהשרשים הן הנאכלין יש לו ולדמיו שביעית אבל אין לו ולא לדמיו ביעור משום דלא שייך בהא למימר כלה לחיה מן השדה שהרי אינה שולטת בהם הילכך לית בהו ביעור והנדנה והלוף השוטה שרשיהן נאכלין ומה שעל הארץ נאכל והילכך השרשים אין להם ביעור אבל מה שעל הארץ יש להן ביעור ודכותה מפרשי' הא דתנן הכא כל שיש לו עיקר וכו' והא דתנן כל שאין לו עיקר אין לו שביעית לאו אין לו שביעית לגמרי קאמר אלא אין לו שביעית גמורה קאמר ולומר שאין לו ביעור כמי שיש לו עיקר כן פי' הרא"ה ז"ל, והילכך כבריתא עיקרה הוא הנלקט ולא מה שעל הארץ והעיקר אין לו ביעור ואלו בורית תנן דיש לו ביעור:

לריח הפה. ואע"ג דחזי לתבלין כיון דחזי לריח הפה אזלי' לחומרא:

לצילחתא שמושחין בו ראשו למי שיש לו כאב בחצי הראש:

שכן ראוי לעשות ממנו דרבן קטן. פי' להוליך הבהמה:

מתני' המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. וא"ת פשיטא דמי גרע מהוציא וחזר והוציא בהעלם אחת דאינו חייב אלא אחת, תירץ ר"ת ז"ל דקמ"ל דאע"ג שנודע לו מין זה וחזר ונודע לו מין האחר דאפי' למאן דאמר בפרק כלל גדול דדיעות מחלקות או הפרשות ולא מצטרפי קמ"ל דהכלי מצרפן וכאלו הכל אחד ואינו חייב אלא אחת, ורבי' יהונתן ז"ל פי' דאתיא אפילו לר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין שאם אכל כזית חלב מבושל וכזית חלב צלי אפי' בהעלם אחת חייב בתרתי התם הוא חלוק בטעמים דהוי דבר חשוב לכל מין ומין אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות, במין זה יותר ממין זה:

[ע"ב] גמרא אם לאכילה כמלא פי חזיר ואף על גב דאסור לגדל חזירים היינו דוקא כשלוקחם להרויח והכא מיירי שנפלו לו בירושה מבית אבי אמו כותית, אי נמי שנתנום לו במתנה, והנכון דהכא כשאין לו חזירים כלל אלא שהוא מוציא בפירוש לאכילת בהמות משערי' כאכילת חזיר אבל בסתמא לא משערי' משום דחזי לכותי כדמוכח בסמוך:

אלא דילמא מאית ואכיל לי' פי' לא פליגי בשמא יאכלנו חי דלאו אורח למיכלי' חי והילכך טהור אפי' כל שהוא דהא חזי לקטן לשחק בו ואי מאית הא חזי למיכלי' אבל טמא לא דחיישי' דילמא מאית ואכיל לי' ואע"ג דחזי לתינוק כותי לא חיישי' דמידי דחזי לדידן בעי' כדפרישי' לעיל, ור' יהודה סבר דאפילו טמא כל שהוא דאי מאית לא חיישי' דילמא אכיל לי' דהא אי מאית מספד ספיד לי' ולאו אורחי' למיכלי':

סליק פרק אמר ר' עקיבא פרק המצניע המצניע לזרע ולדוגמא. פי' להראות מינין אלו לכל אדם ויבואו לקנות ממנו ואע"ג דבפרק . כלל גדול תני' לה חדא זימנא הכא אגב אורחי' תנא בבא יתירא בלישנא קייטא לאפוקי מדר' שמעון בן אלעזר: