ר"ן (מיוחס לו) שבת קיב

את פסחיהן שפסח מצרים מקחו בעשור לחודש ולכך נהגו לקרות לשבת שלפני הפסח שבת הגדול לפי שנעשה בו נס דאמרי' במדרש כשראו מצריים שישראל מתעסקין בפסחיהן והגידו להם כי ביום אכילתם ימותו הבכורות מיהרו המצריים לשלחם מן הארץ ובו ביום נהרגו הרבה מן המצריים כדאיתא במדרש:

ראשון למעשה בראשית. פי' שבאחד בשבת נברא העולם וריש ירחא דניסן דההיא שתא בחד בשבת הוה וסבר לה כמאן דאמר בניסן נברא העולם:

אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ד' ימים בלבד. פי' כשאתה קובע כל החדשים כסדרן יהיו ד' ימים בין תחלת שנה ראשונה לתחלת שנה שניי' שמנין חדשי הלבנה שנ"ד ימים וכולן שבועים חוץ מארבעה ימים ואם היתה שנה מעוברת חמשה דקסבר שני האדרים עבדי' חסירים:

[דף פ"ח ע'א] לרבנן שמונה חסרין עבוד. פי' שיטפא דלישנא נקט דאפילו בשבעה סגי להו דהא אמרן אייר דההיא שתא עבורי עברוה. אי נמי דקושטא דמילתא קאמר דלרבנן לא עברוה לאייר, ואידך אוקמתא דלעיל עיקר דאוקמי' מתנייתא דלעיל כר' יוסי והילכך אוקמוה לרבנן דשמונה חסרין עבוד, ולכולי עלמא חמשים יום אחר מחרת הפסח בששה בסיון הי' ובו ניתנה תורה ובו לדורות חג השבועות כלומר ביום חמשים ולאו בששה בסיון דהא קי"ל עצרת פעמים חמשה כלומר ביום חמישי לסיון פעמים ששה פעמים שבעה ולעולם ביום חמשים שביום חמשים ניתנה תורה כרבנן:

מכאן מודעא רבה לאורייתא. פי' ואף על פי שגלו מארצם לבבל קודם ימי אחשורוש הוי טעמא לפי שירושת הארץ תלוי' בקבלת התורה וכל זמן שיעברו על התורה שיהו גולין ממנה. ורב אחא ה"ק לדידן שאין לנו חלק בארץ הוא מודעא רבה ורבא אהדר לי' דאפי' לדידן ליכא מודעא כלל שהרי קבלוה בימי אחשורוש אף על פי שבאותה שעה לא הי' להם חלק בארץ:

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, פרש"י ז"ל דמריבוייא דה"א דרשי' דהששי המיוחד והוא ששה בסיון שניתנה בו תורה ולומר דכל גמר דמעשה בראשית תלוי באותו יום ע"כ תורף דבריו. פי' לפירושו דמצינו שביום ששי בחודש התנה עם מעשה בראשית לרמוז לנו ליום ששי דסיון דהא ליכא מאן דאמר דבסיון נברא העולם אלא או בניסן או בתשרי כנ"ל:

[ד' צ"ט ע"ב] מתני' מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח וכו' גרסי' בירושלמי בתחלה כל א' וא' מישראל מניחין לשון של זהורית בחלונו בעלייתו וכו' והיו מתביישין זה מזה התקינו שלא יהו קושרין אלא בחיל ועדיין היו מתביישין כל ישראל כשלא הי' מלבין התקינו שיהו קושרין בהיכל שלא הי' נראה לאנשים ולנשים ועדיין היו מתביישין התקינו שיהא כולו בראש שעיר המשתלח ולא הי' רואה אלא מוליכו לבדו:

אבל עצים דחזו לככא דאקלידא. פי' לשון של מפתח אפי' במשהו קא משמע לן משום דסתמן לאו להכי קיימי:

ורמינהו תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד. פי' ר"ח ז"ל שנים ושלשה איסורין כגון ערלה ושביעית וכלאי הכרם והן ממין אחד כגון פלפל או דבר אחר, או שהן שלשה שמות דהיינו שלשה איסורין ושלשה מינין חלוקין אסור לתבל בתערובתן אפי' במשהו כדי לבטלו, והא פשיטא אלא משום אידך נקט לה דקתני ומצטרפין זה עם זה כלומר אם הי' במה שתיבל בתערובתן כדי נותן טעם מצטרפין זה עם זה לאסור אפי' דיעבד:

[דף צ' ע"א] הואיל וראוין למתק בהן את הקדרה. בין כולן הא לאו הכי שהוא מין אחר שאין ראוי למתק בהן את הקדרה לא וקשיא למתני' דקתני סתמא תבלין מצטרפין דמשמע אפי' אינן ראויין למתק, והא דקא מקשה מענין איסור לענין הוצאה אע"ג דלגבי הוצאה קי"ל דכל ששוו בשיעורן מצטרפין איכא למימר התם דאוכלין דכולהו חזו מיהת לאכילה והחשיבות בפני עצמן דין הוא שיצטרפו כיון דשיעורן שוה אבל בתבלין דלא חזו מצד עצמן ואין חייבין בהוצאתן אלא מטעמא שהן ראויין לתבל ביצה בעי' מיני מתיקה שיהו ראויין לתבל דאם אין כולן מיני מתיקה אין הביצה מתובלת בהן ורמינהו המוציא סמנין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. פי' וקס"ד השתא דלא שני לן בין שרויין לשאינן שרויין דכולן כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא דהוא שיעור מועט טפי ממתני' דבעי בגד קטן שבסבכה ופריק מתני' מיירי לשרות שעדיין אינן שרויין ובעי' שיעורא טפי לפי שאין אדם טורח וכו':

מי רגלים בר ארבעין יום. י"מ מקטן בר ארבעין יום דבציר מהכי לא חזו:

מי בורית כבריתא פי' רש"י ז"ל גפרית, ולא נהיר דהא גפרית עפר הוא והיכי שייך בי' לאקשויי מדתנן כל שיש לו עיקר ולומר דכבריתא אין לו עיקר ואין לו שביעית,, והנכון דעשב הוא שאין לו עיקר:

מיתיבי הוסיפו עליהן וכו'. פי' לאו לישנא דמתניתא הוא דתקשי לן מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור כדאמרי' בכל דוכתא אלא לישנא דתלמודא הוא דאלו בתוספת' דשביעית לא קתני הוסיפו אלא הכי תניא התם החלביצין והלעינון והבורית והאהל יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור כו' אלא