ר"ן (מיוחס לו) שבת קיא

פולטות שכבת זרע ויהו טמאות אבל בשביל האנשים לא הוצרך (פרישה) גדולה כזו שהרי ביום א' סגי ליה כדין בעל קרי אלא ודאי בשביל הנשים הקדימה התורה ג' ימים להפרישן תדע דהא אפי' שמשו בו ביום יכולין לטבול מיד והן טהורין דהא כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב משמע שאם יטבלו תיכף שישמשו טהורין וכן הנשים דהא שכבת זרע לא מטמאה עד שתצא לאויר העולם. וראיתי להרא"ה ז"ל שכתב דלאו מדרש הוא דאזהרת ישראל משום פולטת שכבת זרע, אלא לישנא הוא דאיכ' למידק דכתיב והיו נכונים משמע דאפי' לאנשים איכא בהדי תוספת טהרה. ומ"מ מדעתו עבד דעיקר התראה ודאי משום פולטת שכבת זרע והתיר להם בטבולי יום ולדידי' נמי הוה אפשר לשמש ולטבול עכ"ל ומיהו משום טומאת נדה או זבין ומצורעין לא הקפידה תורה משום דחולי הוא ולבן דוה עליהן ואי אפשר להו בלאו הכין וכ"ש שיקבלו התורה יותר באימה וברתת אבל בעל קרי ופולטת שכבת זרע שהם עצמם גרמו להם הטומאה שלא בא להם אלא מחמת תענוג הזהירם הקב"ה כדי שיקבלו התורה באימה וברתת,, וכן פי' רבי' יהונתן ז"ל ועוד כתב הרב ז"ל ופולטת שכבת זרע משמע דכרואה מעצמה חשבי' לה דאי כנוגעת בשכבת זרע חשבי' לה הא לא אפשר לנוגע בשכבת זרע שיזהר ממנו כמו שלא הוזהר על נגיעת מת שהוא חמור ממנו ע"כ:

ואתה פה עמוד עמדי. פי' פירש מן האשה גמרא בלחוד הוא דגמירא להו הכי וקרא דואתה פה עמוד עמדי ליכא ראי' מיני' למשה דהא לא אמרו משה עד שחזר כל התורה בעבר הירדן וכן פירשו בתוספות:

יישר כחך ששברת. פי' כיון דהאי אשר הוא מיותר דרשי' ליה בהכין דהא כתיב אשר היו על הלוחות הראשונים [אשר שברת] וכיון שכן אשר שברת למה לי ש"מ לדרשא אבל בעלמא שאינו מיותר לא דרשי' הכין:

(לעיל) בתלתא אמר להו מצות הגבלה בארבעה עביד פרישה. ואיכא למידק והא פרישה קודם הוא להגבלה. וי"ל דמ"מ מקרא מוכח דהגבלה קודם שהרי ביום השלישי שעלה משה בהשכמה כתיב וישב משה את דברי העם אל ה' שקבלו כל הפרישה מואתם תהיו לי ממלכת כהנים עד אלה הדברים ובאותה עלי' ובו ביום אמר למשה מצות הגבלה והיינו קרא דכתיב קודם פרישה ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן ורמז כאן מצות הגבלה ולומר אליך לבדך אבל העם יעמדו מרחוק ולא בהר ובו ביום אמר משה לישראל מצות הגבלה והיינו קרא דכתיב קודם פרישה ויגד משה את דברי העם אל ה' ועל כרחין ביום רביעי בהשכמה היה שהגיד משה שקבלו מצות הגבלה דאי לא מה הגיד לו ובאותה עלי' שהוא ביום רביעי אמר לו מצות פרישה ובו ביום אמר משה לישראל מצות פרישה, והא דכתיב בתר פרישה והגבלת את העם אפשר שלא פירש להם תחלה כל העונש וכל הענין והויתו, אי נמי שהכל אמר להם בארוכה אלא שלא רצה הכתוב להאריך בו מתחלה והפסיק, אי נמי רצה להזהירם קודם מעשה ובשעת מעשה, ורש"י ז"ל לא פי' כן אלא והגבלת הי' קודם פרישה ואין מוקדם ומאוחר, והראשון נראה עיקר:

שלישי למאי לכדתניא. פי' דמיד בחד בשבא שהוא ריש ירחא התחיל משה להמשיך לבם של ישראל בפירוש עונשין ומתן שכר, ואף על גב דאמרי' לעיל דיום ראשון לא אמר להו מידי משום חולשא דאורחא איכא למימר לא אמר להו מידי בנבואה מאת הקב"ה אבל לעולם הי' מושך לבם ומדבר עליו כן פי' הרא"ה ז"ל. והילכך לר' מחד בשבא התחיל לפרש עונשה של תורה וביום שני השיב משה לפני הגבורה שקבלו עליהם מצות עונשה ואח"כ ביום השלישי פירש להם מתן שכרה והגיד לפני הגבורה ביום רביעי שכבר פירש להם וקבלום ולאיכא דאמרי איפכא, והילכך ברייתא דקתני שלישי שלישי בחודש אתיא כר' או כאיכא דאמרי אבל לר' יוסי בר' יהודא לא אמר להו מידי בחד בשבא משום חולשא דאורחא ואפי' להמשיך לבן והילכך ברייתא לא אתיא כוותי' כנ"ל:

רבא אמר לחנייתן. פי' דבחד בשבת חנו שם אליבא דר' יוסי, רב אחא בר יעקב אמר למסען, כלומר אף למסען דבחד בשבת שחנו בסיני בו ביום נסעו מרפידים:

[ע"ב] אתחומין לא איפקוד. פי' ואע"ג דאל יצא איש ממקומו דמיני' דרשי' תחומין כתיב במרה האי תנא מפיק תחומין ממגרשי הערים כדדריש ר' עקיבא במס' סוטה, ודריש אל יצא אל יוציא, וא"ת א"כ מאי קאמר אשבת איפקוד שהרי הוצרכו להוציא כליהם ולהוליכם עמהם והאי תנא הא דריש אל יוציא דמיני' אסרי' אפי' העברת ד' אמות ברשות הרבים, וי"ל נתנום ע"ג בהמתם והיו מחמרין אחריהם שלא היו מצווין על שביתת בהמתם ולא אלאו דמחמר וכי אמרי' אשבת איפקוד דוקא באיסור שבת שיש בו כרת אבל באיסור לאוין גרידא כגון לאו דמחמר לא איפקוד:

ואותו היום חמישי בשבת הי'. פ' יום ראשון של פסח הי' בחמישי בשבת ונמצא שביום רביעי בשבת שחטו את פסחיהן ונמצא שבשבת לקחו