ר"ן (מיוחס לו) שבת קה

והא דקתני זה זבוב בעל עקרון גמרא גמירי לה הכיף וחומרא וקולא לקולא מקשי'. פי' ולר' עקיבא אליבא דרבה ור' אלעזר היינו טעמי' דלא מקיש לחומרא לכל הני מילי משום דטומאת עבודת כוכבים דרבנן היא וליכא היקשא דאורייתא כלל אלא אסמכתא בעלמא ולעולם דרבנן ומ"מ מאי דמחמיר בה טפי. מדרבנן גמרא גמיר לה הכי ופלוגתייהו דרבה ור' אלעזר אליבא דר' עקיבא הוי בלישני' דר' עקיבא דרבה דייק לי' מדאמר ר' עקיבא כנדה דאלמא סבר דבאבן מוסמא מטמאה כנדה ור' אלעזר דייק לה מדאמר ר' עקיבא מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא ולישנא דמשא היינו משא דנבלה וכן פי' הרא"ה ז"ל:

איכא בינייהו ספינה של חרס פי' ומתני' מיירי בספינה של חרס ואיצטריך לי' קרא דדרך אני' בלב ים אבל משק לא מצי גמיר דאלו גבי שק לא כתיב אלא כלי עץ ומיהו מדקתני טהורה משמע דהיא טהורה לגמרי ואפי' ממדרס ואפי' היא עשוי' לישיבה וכן נמי בספינה של עץ דגמרי' משק ואפי' היא עשוי' לישיבה אם היא גדולה טהורה אפי' ממדרס ואף על גב דבפשוטי כלי עץ אית בהו מדרס ולא גמרי' משק הני גמירי להו לענין פשוטי כלי עץ דוקא ולא לכלים גדולים דאית בהו בית קיבול וכדאמרי' לקמן הבאה במדה טהורה מכלום הא נמי מיטלטלת מלאה וריקנית פי' ביבשה לפי שאין נותנין ספינה גדולה בנהר קטן:

[דף פ"ד ע"א] וא"ר יוחנן אם יש בה בית קיבול וכו' פי' הרא"ה ז"ל דבלאו דר' יוחנן איכא ראי' מאידך תרתי דעשוי' כקתדרא וכמטה דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול אלא אורחא דתלמודא הוא לאתויי פירושא מאי דמייתי וכ"ש בהא דודאי איכא סייעתא מדר' יוחנן דשל אבנים לא סגי בלא טלטול דשוורים. וקשיא לי א"כ אמאי קא מייתי הא דשלש תיבות. ופי' הרמב"ן ז"ל דאי לאו מדר' יוחנן הוה אמינא דטעמא דשל אבנים דטהורה משום דטלטול ע"י שוורים לאו שמי' טלטול קמ"ל ר' יוחנן דאינה טהורה אלא לפי שאין לה בית קבול הא יש לה בית קבול טמאה דטלטול ע"י שוורים שמי' טלטול, ואכתי הוה אמינא דטעמא דטמאה לפי שהיא קטנה ומיטלטלת ביד קא משמע לן הא דשלש תיבות דאם באה במדה טהורה מכלום לפי שאין תיבה גדולה עשוי' ליטלטל ע"י שוורי' הא עגלה גדולה כיוצא בה דעשוי' ליטלטל ע"י שוורים טמאה וליכא למימר ליתני הא דשלש תיבות ולא הא דר' יוחנן משום דהוה אמינא דלא קאי אעגלה של אבן:

וספינה של' חרס טמאה כחנני' פי' אף על פי שהיא גדולה שאינה מיטלטלת מלאה וריקנית משום דחרס לא איתקש לשק אלא כלי עץ וחנני' לא מטהר ספינה אלא מטעמא דשק:

ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא וספינת הירדן שהיא של עץ טהורה ממגע כתנא דידן. ר' יוסי אומר אף הספינה כלומר כי היכי דכלי עץ טמא לכל דבריו אף ספינה של עץ נמי טמאה לכל דברי':

מה הוא אית לי' טהרה במקוה וכו'. ולאו לגמרי מקיש משכבו לו דאם כן הי' טעון מים חיים דומיא דזב והא אימעיט בספרי, ולישני דאמרי' מה הוא אית לי' טהרה במקוה לאו אזב גופי' קיימי' דהא לאו במקוה הוא אלא הכא קאמר מה אדם דאית לי' ברוב טומאתו טהרה במקוה ולכל טומאותיו יש לו טהרה ואפילו לזיבה אף משכבו דאית לי' טהרה במקוה ולא מקשי' לזב לגמרי, אי נמי דמשום משכבו דאית לי' טהרה במקוה נקט דהוא אית לי' טהרה במקוה ולאו דוקא:

[ע"ב] מפץ שטמא בזב אינו דין שהוא טמא במת. וא"ת צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב ואינו טמא במת, וי"ל דהתם דינא הוא שלא יהא טמא במת דהא אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו וכיון שהוא סתום אינו מיטמא מגבו מה שאין כן בזב דמדין היסט הוא דמטמא לו דהוי מגעו שהוא ככולו דכיון שעומד ליפתח ראוי ליגע באוירו ומיטמא בהיסט מה שאין כן במפץ דמדין מדרס הוא דמטמא לו הזב והילכך דין הוא שיהא טמא במת:

ואמאי והא לית לי' טהרה במקוה. פי' רש"י ז"ל דמפץ פשוטי כלי עץ הוא ואף על גב דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה בראויין למדרסות מקבלין טומאת מת ואמאי והא לא כתיבא טהרה בפשוטי כלי עץ:

אמר לי' רב חנינ' כו' הואיל ואיכא במינו כגון כלי עץ שיש להן בית קיבול וי"מ דבמפץ של גמי עסקי' והואיל ואיכא במינו היינו בגידולי קרקע דהוא מינו דגמי והיינו כלי עץ, ומיהו במה שפי' רש"י ז"ל דפכין קטנים הם של חרס ופיהן צר וטהורין מכל טומאת הזב ממדרס ממגע ומהיסט דבהיסט לא על פי שיש היסט בכלי חרס הכא שאני דפיהן צר דאינן ראויין למגע וכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט דהא אפקי' רחמנא להיסט בלשון מגע דהא מקרא דוכל אשר יגע בו הזב ילפי' לי', וזה קשה ליטמו במשקי הזב כגון רוקו ומימי רגליו דהתם לא אפקינהו רחמנא בלשון נגיעה, והגאונים ז"ל פי' פכין קטנים של עץ שטהורין במדרס לפי שאינן ראויין לכך ולהאי פירושא פכין דנקט לאו דוקא דה"ה כל מידי