ר"ן (מיוחס לו) שבת קא

ולאיתהנויי מריחא כדשרי' בצרור משום קינוח ודחי' אם אמרו גבי קינוח שהוא לצורך ואיכא כבוד הבריות יאמרו גבי עשבים שאין בריחן כבוד הבריות. והילכך כיון דאיכא משום תולש מדרבנן לא שרינן כולי האי ואמרו המפרשים ז"ל דדוקא נקוב הוא דאסור אבל כל זמן שאינו נקוב דלית בי' משום תולש ואינו מחוסר אלא הזמנה אם הכינו מבעוד יום מותר לטלטלו. כדאמרי' מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו והוא שיחד לו קרן זוית והכא נמי דכיון דחזי לריחא כדאמרינן הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא עביד לא עביד למקציי' מהני לי' הכנה. וא"ת דילמא אי שרית לי' לטלטולי' דלמא אגב הטלטול אתי למיתלשי'. לא היא דדבר שאין מתכוון הוא ושרי. ועוד דאפי' תלוש כיון שאין הכלי נקוב ליכא אלא איסורא דרבנן ובכי הא לא גזרו:

חייב משום תולש. פי' רש"י ז"ל דהאי חייב לאו דוקא דאורייתא אלא איסורא דרבנן הוא וקרי לי' חייב משום דדמי לתולש. ודומה לו הבא על הכותית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן דאי חייב משום תולש מדאורייתא קאמר היכי שרו רבנן לטלטל צרור שעלו בו עשבים לקנח בו משום כבוד הבריות. והא איכא איסור כרת וסקילה והוא נכון:

הואיל ואיכא תורת כלי עלי'. פי' ואף על גב דאיכא סכנה וכשפים נימא דיותר ראוי להתירו בשבת מצרור הואיל ובחרס איכא תורת כלי עליו:

[דף פ"ב ע"א] היו לפניו צרור וחרס. פי' בשבת רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס משום סכנה דילמא קורע אבל לכשפים משמע דלא חייש לפום מאי דאוקמי' לקמן באוגני כלים, ורב חסדא אמר מקנח בחרס ופליג אדר' יוחנן דלעיל באוגני כלים. שהם חלקים ולא קרעי. מהכא משמע דלא חייש לכשפים דהא לא פריק אלא דלית בי' סכנה:

..:

היו לפניו צרור ועשבים. יש מי שפי' בשבת ובמקנח בעשבים בעודן מחוברים ומאן דאסר בצרור משום דלאו בר טלטול הוא אבל בעשבים מותר כל היכא שלא יתלשם, ומאן דאסר בעשבים חייש דילמא אתי למתלש והרא"ה ז"ל פי' דמיירי אפי' בחול משום דעשבים לא ידיעי ואיכא מינייהו דמזקי:

מתני' אמר לו ר' יוסי משם ראי' ולחשוף מים מגבא. כלומר אדרבה סופי' דקרא כדידי מסתברא:

גמרא ומסתברא שיעורא דר' יוסי נפיש. פירוש קושיא הוא כלומר מדבריהם נראה דר' מאיר מחמיר יותר מר' יוסי דהא ר' מאיר לא יהיב שיעורא למילתי' אלא אפי' חרס פורתא דחזי לחדא גחלת ואילו ר' יוסי בעי חרס כדי לקבל בו רביעית ונפיש שיעורא ואלו מן המקרא שהם מביאין ראי' לדבריהם משמע איפכא דהא לחשוף מים הוי זוטר שכן דרך המקללים לקלל בתחלה שלא יותר לו כלי גדול ואח"כ כלי קטן דאי ס"ד קרא דר' יוסי דלחשוף מים נפיש לייט לי' במנא זוטר וכו'. אמר אביי לחתות אש מיקידה גדולה, דהשתא נפיש שיעורי' דר' מאיר והשתא אתי קרא שפיר דודאי הכין משמע מיקידה גדולה מדקתני כדי לחתות ולא קתני כדי שיקח משמע שגחלים הרבה יש שם וחותה אדם מהם כרצונו לפי שהוא חרס גדול:

שפיר קאמר לי' ר' יוסי לר' מאיר. דהא מדלייט לה בה ש"מ דחזי בהאי שיעורא דאי לא מאי לווטא וכיון שכן אמאי אינו חייב לר' מאיר בהאי שיעורא:

סליק פרק המוציא יין פרק אמר ר' עקיבא אמר ר' עקיבא מניין לעבודת כוכבים וכו' פרש"י ז"ל דאיידי דבעי למיתני מנין שמרחיצין את המילה כייל להו לכל הני דקאמר בהו מניין, ולדידי קשיא אם כן ליתני ברישא מנין שמרחיצין את המילה ואגררא דידי' ליתני כל הני דהא איכא בתלמודא טובא הכין, ועדיין צריכין אנו לרבי' יהונתן ז"ל שפי' דהא דקא מתחיל במניין לעבוד' כוכבי' איידי דסליק מפרקין דלעיל דתני שיעור כלי חרס ואסמכי' אקרא תנא עבודת כוכבי' נמי ואסמכי' אקרא דתזרם כמו דוה וא"ת והא קרא במשמשי עבודת כוכבי' כתיב דהכי כתיב וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה ואלו משמשי עבוד' כוכבי' לכולי עלמא לא מטמו במשא כדאית' בגמ'. כבר