ר"ן (מיוחס לו) שבת י

ברייתא דדוקא זו היא ר"ה אבל כי הא דאיכא פסין לא ואין צריך לסלקן:

כאן בזמן שהיו ישראל שרויין במדבר וכו'. פי' הרא"ה ז"ל דאפשר דאתא למימר דבזיון שישראל שרויין במדבר היה מקום שהיה בו רשות הרבים ואע"ג דלאו מקום קבוע שפעמים היו כאן ופעמים כאן, א"נ אפשר דבאותו זמן אפי' שאר מדברות שהי' להם דרך לשם לאותו מדבר הוו ר"ה, דאע"ג דפי' רש"י ז"ל ובה"ג דלא הוי רשות הרבים אלא של ששים רבוא לאו דבעינן ששים רבוא אלא שיש כאן דרך לששים רבוא כלומר שיהו רגילין לילך שם אנשים רבים תדיר כששים רבוא וכאן הרי היו שיירות מצויות של ששים רבוא ואע"פ שלא היו כולם כאן בדרך כאחד:

במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא לי'. פי' ואיידי דתנא הא תנא נמי בשוגג חייב חטאת:

אימא אינו חייב על אחת מהן. פי' הרא"ה ז"ל אינו חייב סקילה אבל חטאת וכרת חייב דכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו כרת. וקשיא לי דהא מייתינן הא דאיסי בן יהודא אהא דאקשי' במזיד ענוש כרת ונסקל לא איצטריכא לי' ולומר דדוקא הא מהנך דלא מספקן דחייב כרת ונסקל אבל איכא חדא דאינו ענוש כרת ונסקל, וצ"ע לי דליכא לפרושי אינו חייב סקילה וכרת דא"ה אפי' חטאת אינו חייב דאין חטאת אלא בדבר שזדונו כרת:

אמר עולא לעולם כרמלית היא. פי' ועולא מפרש לה לברייתא הכין בימות החמה כרמלית לשבת דהילוך ע"י הדחק שמי' הילוך ורשות הרבים לטומאה כיון דבקעי בה רבים אבל בימות הגשמים שהבקעה זרועה הוי כרמלית לכאן ולכאן כיון דזימנין דחקי בה רבים וכרמלית לענין טומאה אית לה דין דר"ה וספקו טהור דהא מונסתרה גמרינן וכרמלית לא הוי מקום סתירה כיון דבקעי בה רבים. וזה קשה דאי כרמלית אית לה דין דר"ה לענין טומאה לתני בימות החמה ובימות הגשמים הוי רה"י לשבת ורשות הרבים לטומאה והנכון דאיכא לאיפלוגי בין כרמלית דבימות החמה לכרמלית דבימות הגשמים דבימות הגשמי' שהיא זרועה לא בקעי רבים בה כולי האי כבימות החמה שאינה זרועה, אלא שקשה קצת לי דהיכא נימא דליהוי מקום סתירה לגבי טומאה כיון דלית לה מחיצות, ולרב אשי דמוקי לה במחיצות ניחא, וצ"ע:

[דף ז' ע"א] קרפף יותר מבית סאתים פי' יותר מזריעת סאתי' דאע"ג דחצר דמשכן דילפינן מיני' לא הוי אלא סאתים דהיינו מאה על חמשים כדכתיב קרא השתא קמ"ל דלא מבעיא סאתים כחצר המשכן דהוי רשות היחיד דאפילו יתר מבית סאתים ואפי' כור או כורים הזורק לתוכו חייב דמחיצה היא מדאורייתא והוי רה"י לכל חומרי' לזריקה ולהוצאה ומטעמא דמחוסרת דיורין אית לה דין דרשות הרבים לטומאה וכן לענין טלטול דאסור לטלטל בתוכו אלא בארבע אמות:

זרק וטח בפנים חייב. ואע"ג דבעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה הכא שאני דכל שהחפץ רואה פני קרקע רה"ר הוי כמונח ברשות הרבים אע"פ שהחפץ למעלה משלשה מקרקע רשות הרבים, ומסתייעא לי הדין סברא מדתנן הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, וטעמא דאע"ג דלא נח במקום ארבעה כיון שהחפץ רואה פני קרקע רשות הרבים כל היכא שהוא למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ:

אילימא דאי איכא מחיצה עשרה. פירש"י ז"ל בקעה דאי אית לה מחיצה עשרה הויא כרמלית ואי לא לא והאמר רב גידל וכו' אלא מאי תופשת עד עשרה דעד עשרה הוא דהוי כרמלית כלומר אויר של בקעה דאי קלט מן האויר עד עשרה דינו כדין כרמלית ואסור מדרבנן למעלה מעשרה הוי מקום פטור ומותר אפי' מדרבנן כאויר דרשות הרבים למעלה מעשרה דהוי מקום פטור הכל כמו שכתב ז"ל ולא נהירא הא דאמרי' בית שאין תוכו עשרה וכו' על גגו מותר לטלטל בכולו, פי' משום דכרשות היחיד הוא חשוב דאמרינן בכהאי גונא גוד אחית מחיצתי' אבל בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות משום דכיון דלא חזי לדירה אין המחיצות מועילות אלא הרי הוא כמי שאין שם מחיצות וכיון דשוה קרקעו לקרקע רשות הרבים חשבינן לי' כקרן זוית שמעכב את הרבים ליכנס לתוכו ומיקרי כרמלית. [ע"ב] מקולי רשות היחיד דאי איכא מקום ארבעה הוא דהויא כרמלית וכו'. וא"ת והא ברשות הרבים נמי אית לי' האי קולא דדוקא מקום ארבעה הוי רשות הרבים ואי לא לא. וי"ל דאין הכי נמי מיהו אי הוה יליף לתרוייהו מרשות הרבים אכתי הוה קשיא לן אמאי לא יליף מרשות היחיד וכיון שכן איכא למדחי האי בהא והאי בהא:

חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמי. פי' ואע"פ שאין בעובי הכותל ארבעה דלא אמרי בכי הא אפי' לר' מאיר חוקקין להשלים ואפי' אין הבית מקורה דליכא למימר ביתא כמאן דמלי' דמי אפ"ה הזורק מר"ה לתוך אותו חור חייב. ואם הי' אותו חור בכותל שבין שתי חצירות כיון דחשבינן לי' כארבעה על ארבעה אמרינן אויר שתי חצירות שולטות בו ואסור להשתמש לאחד מהן אלא א"כ עירבן:

שאני צרור וחפץ דהדרי ואתי. פי' ואע"ג דזימנין דלא הדרי ואתו ומיחייב מ"מ כיון דזימנין דהדרי ניחא לי' טפי אוקמתא דדבלה שמנה דודאי קביעא:

באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן דלר' מאיר אמרי'