ר"ן ראש השנה מה

ביה דאפילו בשבת אין מעכבין. ויש לראב"ד ז"ל דרך אחרת בזה בהשגות שכתב דקטן שהגיע לחנוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד ואפילו בשבת הסמוכה לי"ט כמו שאמרו קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב אבל קטן שלא הגיע לחנוך הן עצמן תוקעין בי"ט אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו. ודברי הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות שופר לא נתחוורו:

וכתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפילו בשבת של ר"ה שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכן דעת הר"א הלוי ז"ל. וכן מוכיח בירושל' ואעפ"י שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות אפשר דלטעמי' אזיל שהוא סובר שאפילו בזמה"ז תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע וכמו שכתבתי למעלה. אבל הרמבמז"ל כ' שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה אלא בכל יום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלימוד גזרה דרבה ואין בו אלא איסור שבות בתקיעה עצמה וכיון שהיא למצות מותרת שהם עתידים להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ומתעסקין עמהם בשבת זו ומיהו בשבת אחרת אין מתעסקין עמהן וזהו שאמרו בירושלמי א"ר אלעזר מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין לתקוע בשב' פי' בגדול קטן שהגיע לחינוך וזה כדברי הראב"ד ז"ל:

ע"ב שיעור תרועה שלש יבבות זו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל ובגמר' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גרסינן כשלשה אלא שאפשר לקיים שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מילל או מגנח בפיו:

תנא דידן קא חשב תקיעות דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי. יש מי שפירש דתקיעות דכלהו בבי דהיינו שש תקיעות כשלש יבבות ותנא ברא קא חשיב דחד בבא שהם שתים וקאמר שהן כתרועה ולפי"ז שיעור תקיעה כחצי תרועה וכן דעת הרמבמז"ל בפ"ג מהלכות שופר. ולא נהירא דהא והעברת כתיב דמיניה דרשי' פשוטה לפניה ולאחריה ולשון העברה קול ארוך משמע ושלש יבבות אמרי' בירושלמי דהיינו שלש טרומיטן כלו' קולות קטנים ביותר ופלגא דידהו דהיינו טרומיט וחצי זוטר שיעוריה טפי בכי האי גונא לא מיקרי העברה. לפיכך נראה דהכי קאמר תנא דידן קא חשיב תקיעות ראשונות דכלהו בבי כתרועות דכלהו בבי דשיעור תקיע' אחת כתרועה אחת ושיעורא דתקיעות אחרונות לא אצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשיעורן של אחרונות כשיעורן של ראשונות. ותנא ברא חשיב חד בבא כלומ' דשיעור תקיעה ראשונה דחד בבא כשיעור תרועה וממיל' תקיעה אחרונה נמי שיעורא כראשונה. הלכך נקיטינן דשיעור תקיעה כתרועה:

אמר אביי בהא ודאי פליגי פי' אע"ג דשיעור תקיע' מצינן לשנויי דלא פליגי בשיעור תרועה ודאי פליגי דתנא דמתני' סבר ילולי הוא ותנא ברא קא חשיב חד בבא אפי' הכי בשיעור תקיעה נמי פליגי דשיעור תקיעה בשיעור תרועה תלי דהכי קים להו דשיעו' תקיע' כתרועה וקרא נמי אקשינהו דכתיב והעברת דהיינו פשוטה כדלקמן וסמיך ליה שופר תרועה הלכך לתנא דידן דס"ל שיעור תקיעה שלש יבבות שיעור תקיעה נמי כשלש יבבות וכי קתני שיעור תקיעה כשלש תרועות קא חשיב תקיעות דכלהו בבי ותנא ברא דס"ל דשיעור שלשה שברים שיעור תקיעה נמי כשלשה שברים וכי קתני שיעור תקיעה כתרועה כתרועה דידיה קאמר וכדתניא בברייתא דלקמן שיעור תקיעה כתרועה שיעו' תרועה כשלשה שברים:

ולפי שיטה זו אמרו הגאונים ז"ל שצריך להאריך בתקיעות דתשר"ת כשיעור שלשה שברי ותרוע' דהא תרועה אחת הן שמפני ספק תרועה אחת התקינ' ר' אבהו. ובשל תש"ת אינו צריך אלא להאריך כדי שיעור שלשה שברים. ובשל תר"ת כדי שיעור שלש יבבות:

אבל הראב"ד ז"ל פי' דהכי קאמר בהא ודאי פליגי דמר סבר גנוחי גנח ומ"ס ילולי יליל והלכך תו לא אצטרכינן לפרושי מתני' דתקיעות דכלהו בבי קא חשיב ולאפוקה מפשטה אלא זה הוא שיעורא לשנות בלשונותם דתנא דמתני' ס"ל דתרועה דאורייתא יבבות נינהו דהיינו ילול והם שלש יללות שהם קולות קטנים וקרי להו בירושלמי טרימוט ומשו"ה קתני דשיעור תקיעה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטי ותנ' דבריית' סבר גנוחי גנח והיינו שברים גדולים ויש בכל שבר ושבר כדי שלש יבבות והני נמי שיעור תקיעת לדידיה דתשע טרימוטי ובשיעורא דתקיעה לא פליגי כלל אבל בשיעור