ר"ן ראש השנה מו

תרועה עצמה הוא דפליגי:

ונמצא עכשיו לפי שיטה זו שאין התקיעה תלויה בתרועה כלל דהא לתנא דמתני' שיעור תרועה שלש יבבות ושיעור תקיעה תשע יבבות אלא חכמים נתנו שיעור לתקיעה תשע טרימוטי דכי האי שיעורא משמע להו לישנא דוהעברת ולפי"ז אין לשנות בין תקיעות של תשר"ת ותש"ת ותר"ת כלל דתקיעה יש לה שיעור בפני עצמה ואינה תלויה בתרועה ויש לחוש ולהחמיר כדברי הגאונים ז"ל:

דף ל"ד ע"א או אינו אלא תקיעה ותרוע' אחת היא. פירש"י ז"ל דהכי קאמ' אנו תוקעין תרועה כאלו כתב והרעותם תרועה ואע"ג דבפ' החליל אמרינן כי האי לישנא ר' יהודא סבר תרוע' ותקיעה אחת היא והתם לאו למימרא דאחת היא שלא יהא אלא קול אחד אלא לומר דמצוה אחת היא וצריך לעשותן בנשימה אחת. אפי"ה האי לישנא דהכא אפשר לפרושיה כדברי רש"י ז"ל דבסוגין דהכא כיון דאכתי לא קים לן דבעי' פשוטה לפניה דייקינן דדלמא אחת היא כלומר שאינו אלא קול אחד והרי הוא כאלו אמר והרעותם תרועה אבל בסוגיא דהתם בתר דקים לן הכא דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה שקלינן וטרינן אי מצוה אחת הן או שתי מצות ואע"פ שהלשון שנוי כאן ושבפרק החליל אחד הוא לשני ענינים הו' משמ' ומצינו כיוצא בו הרשב"א ז"ל:

שלש תרועות בר"ה שתי' מדברי תורה ואחת מדברי סופרים זכרון תרועה ויום תרועה מדברי תורה. פי' משום דבר"ה גופא כתיבי והעברת שופר תרועה מדברי סופרים. פי' דגמרי לה מיובל באסמכת' בעלמא אבל לא נאמר' למשה אלא הך ג"ש דתרוע' דמדבר אלא רבנן אסמכי עלה אף הך ג"ש משום דתרוע' תרוע' נמי היא כההיא דמדבר שנאמרה לו למשה אבל תעבירו שופ' גמרינן כלל כיון דלא כתיב ביה תרועה. ור' שמואל בר נחמני אמר אחת מד"ת ואחת מד"ס כלומר מג"ש דרבנן שבתון זכרון תרועה מד"ת והעברת שופר תרועה מדברי סופרים יום תרועה לתלמודו הוא בא ביום ולא בלילה ואעפ"כ כיון דבר"ה גופיה כתיב אסמכוה בי' רבנן ולא קרי מדברי סופרים אלא אותה של ג"ש שהיא אסמכתא דסופרים אבל הא פשטיה דקרא הוא וסופרי' דדרשי ליה למלתא אחריתי ביום ולא בלילה. ואית דגרסי ושתים מד"ס והכל עולה לטעם אחד זו היא גרסתו ופירושו שלר"ח ז"ל:

ואידך ביום ולא בלילה מנא ליה מביום הכפורים. וא"ת וכיון דמיוה"כ ילפינן נימא נמי דוהעבר' שופר תרועה מד"ת. י"ל דס"ל דליכא למילף בג"ש ליתן את האמור של בזה אלא ללמד שיהו שוין בדינן:

אתקין ר' אבהו בקסרי. נשאל רב האי גאון ז"ל וכי עד שבא ר' אבהו לא היו ישראל יוצאין ידי תקיעת שופר. וכלשון הזה השיב אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה שלש שברים והא אמרי' בהדיא אמר אביי בהא פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועות יבבות כבדות שהן שברים ואלו יוצאין ידי חובתן ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועות הן ויבבות קלות תרועה הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינו חלוקה והרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונין שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונין שיעור תרועה שלשה שברים אלו משנתן כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו אלו מטעים את אלו ואלו את אלו אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הן וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותם כחלוקה:

ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה. וא"ת וכי מפסקי' מאי הוי והתני בסמוך שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום ואפילו לר' אבהו דאמר לא יצא הני מילי בששהא כדי לגמור את כולה אבל הכא הא לא שהא. תרצו בשם ר"ת ז"ל דהכי פרכינן דכיון דר' אבהו חאיש לכלהו ומכניף לכלהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבתי למעל' הוה ליה למיחש נמי לר' יהודא דאמר אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום כדאיתא בפרק החליל. ועוד דרבנן נמי נהי דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה משמע ודאי דאינו רשאי להפסיק אבל הרמבמז"ל כתב דלרבנן נמי אי מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה לא יצא דנהי דאם הפסיק %(חסרים קצת דפים)%