ר"ן ראש השנה מד

ואיכא מאן דאמר דאפילו במידי דאי"ל עיקר בדאוריית' כיון דחיובא מדרבנן הוא אמרינן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם ה"ק דכיון דבזמן הבית מיעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהיא מדרבנן לא חייבו חכמים לסומא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין הכי נמי דכל המחויב בדבר מדרבנן מפיק דרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר מה"ת והכי מוכח בפרק מי שמתו דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאין אנשים ידי חובתן היכא דאכל שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאוריית'. וא"ת מ"מ בדלית לי' עיקר בדאורייתא דכולי עלמא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע. י"ל דקטן אינו מחויב בדבר כלל דמצוה עליה דאבוה רמיא לחנכו במצות. ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דהא אפילו בדרבנן לא מפיק כיון דלאו בר חיובא כלל וכדכתיבנא אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי ואפילו בדאכל שיעורא דאורייתא וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא ומשום דבעי למתנא עלה תבא מארה לאדם אבל אשה היא שמוציאה למי שאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק בדרבנן ומשו"ה קאמר ר' יהודא כל שלא ראה לא יפרוס הא ראה פורס שהסומא מחויב בדבר הוא מדרבנן ולפיכך היה אפשר לו לרב יוסף לברך ואין להביא ראיה משם לנשים שכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות. ומ"מ אעפ"י שדחינו ראיות הללו כיון שכבר הורה ר"ת ז"ל נקיטי כוותיה ומברכות דכיון שנוטלות עליהן שכר דהא א"ר יוסי בר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ומדקאמר גדול אלמא למי שאינו מצוה ועושה שכר יש לו הלכך בכלל מצוה הן ומברכות. ולא תימא כיון שלא נצטוו היאך יאמרו וצונו וכדדייקי' גבי נר חנוכה בפרק במה מדליקין היכן צונו דלא קשיא דכיון שהאנשים נצטוו ואף הן נוטלות שכר שפיר מצי אמרי וצונו:

הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי לא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחנוך כאן בקטן שלא הגיע לחנוך כך היא עיקר הגירסא והיא גרס' רש"י ז"ל והכי פירושא דכיון שהגיע לחנוך אין מעכבין אותו מלתקוע ואפילו בשבת אבל אין אומרין לו שיתקע דאיסור' דרבנן לא ספי' ליה בידים אבל בקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמהן כדי שילמודו ולא שיתקע להם גדול שאין אומרין לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה הקטן אלא שמלמדין אותן בדבור ואומרין להם תקעו בענין זה. וא"ת ואפילו הגיע לחנוך נמי אמאי לא אמרי' להו תקעו דהא תקיעת שופר איסור' דרבנן היא ובפ' חרש משמע דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים כדאמרי' התם הולך אצל אבי אמו ואין חוששין שמא יאכילנו תרומה ואוקימנא בתרומה דרבנן ואפילו בשהגיע לחנוך כדמוכח בפ' יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפיר לה. תירץ הרשב"א ז"ל דל"א הכי אלא במה שהוא לצורכו של תינוק וכההיא שגזרו על שמאי להאכילו בשתי ידיו. ובהכי מתרצא ליה קושיא אחריתי דהא קשיא לי' מההי' דגרסינן פרק מי שאמר הריני נזיר דתנן התם האיש מדיר את בנו בנזיר כלומר שאומר לו נזיר אתה ואמרי' עלה בגמרא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי לחנכו במצות ואמרינן בשלמ' לר' יוחנן מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא הא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן אלמא אי לאו חנוך לא דחינן הקפה דרבנן והיינו טעמא משום דשאני הקפה שאינו הנאה לתינוק אלא נוול הוא לו וה"נ בתקיעת שופר כיון שאינו צרכו של תינוק בקטן שהגיע לחנוך לא אמרי' ליה שיתקע. ומיהו אכתי קשיא דכיון דתקיעת שופר אינה צרכו של תנוק אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך נמי ליתסר דהא אמרי' התם בפרק חרש מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח. י"ל דהכא בי"ט של ר"ה עסקינן דמדינא תוקעין אפילו בשבת אלא דרבנן הוא דגזר הילכך כיון שלא הגיע לחנוך אומרין לו לתקוע כדי שילמוד ונמצ' פסקן של דברי' דקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמו ואומרין לו שיתקע ואפילו בשבת ומיהו דוקא בשבת של ר"ה אבל בקטן שהגיע לחנוך אין מתעסקין עמו אבל אין מעכבין אותו ומשמע לי דכי אין מעכבין אותו דוקא בי"ט אבל בשבת מעכבין אותו דר"א דאמר אפי' אמתעסקין עמהן בשבת כדי שילמודו קאי והיינו בקטן שלא הגיע לחנוך אבל בקטן שהגיע לחנוך דתנן ביה אין מעכבין לא אשכחן