ר"ן ראש השנה מ

לכתחילה צריך שיביאם עם הזבח כדי שיאמר שירה על אכילה ושתיה דמזבח כדאמרינן התם על אכילה לחודה לא אמרינן וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכו עד עשרה ימים דמשמע אפילו לכתחילה הני מילי בקרבן יחיד ואין אומרין שירה אלא בקרבן צבור הקבוע לו זמן כדמוכח בערכין. וא"ת כי היכי דחשיב קלקול שיר אמאי לא חשיב נמי קלקול מוסף שהרי לאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לא היו יכולין להקריב במוסף כדדרשי' מוהקריב עליה חלבי השלמים עליה השלם כל קרבנות כלו' שעל תמיד של שחר היו משלימין כל הקרבנות ולא היו מקריבין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים. י"ל אפי' לאחר שבאו העדים הקריבהו דאתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכדאמרי' בפרק השולח דר' אליעזר הלך לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרינן עלה דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפ"ה מצוה דרבים שאני:

דף ל"א ע"א הזיו לך. פירש"י ז"ל האזינו. זכור ימות עולם. ירכבהו. וירא. לולא. כי ידין. אבל במסכת סופרים כתי' וירא לו. ור"ח ז"ל פי' וישמן. לו:

ע"ב שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הועד ירושלמי ביני מתניתא למקום הועד של חדש:

ובקש ר' אליעזר להפקירו לעניים וא"ת בפ' ידיעות הטומאה מספק' לן בר' אליעזר אי סבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא או לא. אמאי לא פשיט מהכא דקדשה לעתיד ס"ל דאי לא תימא הכי כי אפקרה לעניים מאי קא מהני להו לעניים והלא אינן יכולים לאכלן לפנים מחומות ירושל' שהרי בטלה קדושתה. וי"ל דנפקא מינה שהיו יכולין לחלל כל הפירות על שוה פרוטה וכדשמואל דאמ' הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל. ואע"ג דבפרק הזהב פליגי בשחללו אי דוקא חיללו דיעבד או אפילו לכתחילה הא אסיקנ' בערכין פרק המקדש שדהו דבזמן הזה אפילו לכתחלה נמי:

דף ל"ב ע"א סדר ברכות אומר אבות וגבורו' וקדושת השם. משמע דלא משנינן בהו מידי ועכשיו נהגו לומר בברכת אבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ובקדושת השם ובכן ובכן ובכן ובהודא' וכתוב לחיים ובשים שלום בספר חיים. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב דאע"ג דאמרינן לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות נהגו כן לפי שצורך רבים הוא וכן בחנוכה ופורים שאומרים כן עשה לנו פלא ונסים וכן בעבודה בכל יום רצה בעמך ישראל ובתפלתם וכן נהגו דורות הראשונים ע"כ. והרמבמז"ל מצא סמך לדבר במסכת סופרים שכתוב בה כלשון הזה וכשם שחתימתן של ר"ה ושל יוה"כ משונה משאר ימים כך תחלתן משונה ואין אומרין זכרנו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים של וביוה"כ ואף באלו בקושי התירו. ואם חל ר"ה להיות בשבת אינו אומר יום תרועה לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השב' בגבולין משום גזירה ע"כ:

למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר. פי' רחמנא אמר לאו דוקא דהא כל הני ברכות מדרבנן בעלמ' נינהו וכדאמרי' בסוף פרקי' גבי שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין ומקשי' התם פשיטא משום דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן. אלא ודאי כי אמרינן הכא דרחמנא אמר אדכר לאו משום דהוו מדאוריית' אלא משום דרבנן תקנוהו ואסמיכנהו אקראי כדאמרינן בסמוך ודכותה הא דאמרינן בפ"ק אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות:

הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה הלולים שאמר דוד לפום גמרין משמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כלהו אהני עשרה הלולין אסמכינהו אבל בירושלמי מסמיך כל חד וחד לעניניה עשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו. עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין שאמר ישעיה רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטב ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה יאמר ה'. עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר:

ת"ש דתניא אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא וכו' ר' יוחנן בן נורי אמר הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן יצא. הך ברייתא פליגא אמתני' בתרייתא דלתנא דמתניתין לת"ק אפילו בדיעבד לא יצא בפחות מעשרה מדלא קתני ואם אמר שבע יצא כדקתני בבריית' וכדקתני נמי במתני בדר' יוחנן בן נורי. ולתנא דמתני' נמי אליבא דר' יוחנן