ר"ן ראש השנה לט

בפירושיו. ועוד הקשו בתוספות דהיכי לימא דהשמטת כספים מיהו איתנהו דמה ענין שמיטת כספים ביובל דהא בהדיא תניא בספרי בפר' ראה אנכי דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים וממעט לי' מוזה דבר השמטה שמטה משמטות כספים ולא יובל:

הדרן עלך פרק ראוהו ב"ד פרק רביעי ע"ב יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. פי' מדינה אפילו בירושלם. והא דקתני עוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה לאחר תקנה נשנית:

וא"ת ומאי שנא מלולב שהיה ניטל אף בגבולין בזמן בית המקדש כדתנן בפרק לולב וערבה שהיו מוליכין לולביהן לבית הכנסת ומוכח התם דבזמן בית המקדש אפי' בגבולין היו עושין כן. וי"ל דלולב שני משום דטפי בקיאי בלולב מבשופר ומשו"ה לא שייך ביה כולי האי שמא יוליכנו אצל בקי וא"ת אי הכי מאי שנא דבשופר התקינו לאחר חורבן ומאי שנא בלולב שאסרוהו בכל מקום. י"ל משום דשופר זכרון בישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטלו:

כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר. וא"ת תינח י"ט דכתיב ביה כל מלאכת עבודה אבל שבת דלא כתיב ביה עבודה לא תעשו אלא לא תעשה כל מלאכ' מנלן דיצאת תקיעת שופר. ותירוץ קושיא זו כתבתיו בפרק כל כתבי:

שהיא חכמה ואינה מלאכה. ומיהו ברדית הפת איסורא דרבנן מיהא איכא והכי מוכח בפ"ק דשבת ובפרק כל כתבי. ובתקיעות שופר נמי איסורא דרבנן מיהא איכא כדמוכח לקמן גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי"ט וא"ה כיון דאיסורא מדרבנן בעלמא הוא אי לאו משום גזירה שמא יעבירנו לא מתסר שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבי' משום דהתם אית ליה הכירא טפי:

אמרו לו היינו תנא קמא איכא בינייהו בי דינא דאקראי. פי' דת"ק סבר בכל ב"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סבר שלא תקן רבן יוחנן בן זכאי אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקידוש החדש בשלשה. ואמרו לו סברי דנהי דלא בעינן ב"ד ושל שבעים ואחד כיבנה ב"ד קבוע מיהא בעינן של עשרים ושלשה. וקיימ"ל כת"ק הלכך בב"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כת' הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו הא רב דאמר רב הונא ועם ב"ד לפני ב"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת. אבל הרמבמז"ל כת' בפ"ב מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בהמ"ק כל מקום שיש בו ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל:

אמר רב הונא ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד. פירש"י ז"ל דליכא למימר בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב. ותמהני דהא מאי דבעי' בפני ב"ד מדרבנן בעלמא הוא ומשום גזרה שמא יעבירנו והיכי מפיק בכל ארצכם לגזרה דרבנן. ולפיכך נראה לי דהכי קאמרי' דיובל כיון דאחד בחמשים שנה הוא דקא אתי ליכא לאחמורי ביה כולי האי ומשו"ה מסתייא דבעי' ביה בזמן ב"ד:

דף ל' ע"א אמר ר' חייא בר גמדא אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין פי' רש"י ז"ל ביובל. ולפי זה לא היה לרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכות שהרי עכשיו אין היובל נוהג לפיכך נראה דאפי' בר"ה קאמר ואתא לאשמועינן דאפילו בפני ב"ד לא יתקע אלא כל זמן שיושבין:

ונתקלקלו הלוים בשיר. וא"ת ולמה נתקלקלו ולא המתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירת היום עד למחר דהא קיימ"ל שאין אומרין שירה אלא על היין כדאיתא בפ"ב דערכין ויכולין הן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכים עד למחר כדאמרינן במנחות בפ' הקומץ זוטא מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים. ובפ"ב דתמורה נמי אמרי' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחת' ונסכיה' אפילו למחר. י"ל דלכתחילה צריך להביא נסכים עם הזבח דאם הביא בלילה אינו יכול לומר שירה כדאמרי' בפ"ב דערכין מה כפרה ביום אף שירה ביום. ולמחר נמי מבעיא לן התם נסכים הבאין בפני עצמן טעונין שירה או אין טעונין שירה ולא איפשטא ואפילו תמצא לומר דנסכים הבאין מחמת עצמן טעונין שירה אפי' הכי