ר"ן ראש השנה לח

והרב אלפסי ז"ל כתב הא דר' זירא ושבקה לדרבא דאסקא לשמעתא ואמר דלצאת לא בעי כונה ויש סבורין לומר דלא פליגי דר' זירא אדרבא דלא אמר ר' זירא איכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפילו שלא לשם מצו' ולעולם כונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כונה לשמוע ולהשמיע ויש שדנין כן מלשון הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו והר"ז הלוי ז"ל הקשה דודאי מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי דאמר דביחיד לא יצא עד. שיתכוין שומע ומשמיע משמע דר' זירא בעי כונת מצוה כר' יוסי דהא בפרק ערבי פסחים משמע דר' יוסי מצות צריכות כונה ס"ל ופליגי רבנן עליה הלכך ליתא לא לדר' יוסי ולא לדר' זירא ואף רבינו שלמה ז"ל כן פי' איכוין ותקע לי להוציאני ידי חובתי משמע דס"ל לרב ז"ל דר' זירא פליג אדרבא:

לפיכך כתב הרמב"ן בס' המלחמות דאין ה"ג דר' זירא סבר מצות צריכות כונה גמורה כלומר לצאת וכותיה נקטינן וכי תימא אמאי והא רבא דבתרא הוא ס"ל לצאת לא בעי כונה איכא למימר דאפשר דרבא לאו אליבא דנפשיה הוא דקאמר הכי אלא לפרוקי' פירכא דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרינן מצות אין צריכות כונה הני מילי לצאת אי נמי לעבור בזמנו אבל שלא בזמנו לעבור בעי כונה ואכתי רבא אליבא דנפשיה אפשר דס"ל דמצות צריכות כונה ורבה נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דילמא זאת אומרת קאמר וליה לא הריא"ף. וא"ת מאי אשמועינן דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי ולא גרסי' כדכתיב במקצת נוסחי אלמא קסבר רבה מצות אין צריכו' כונה וכיון דמימרינהו דרבה ורבא לא מכריעי לדידהו מאי סבירא להו מנקט לחומרא דר' זירא טפי עדיף דס"ל דמצות צריכות כונה לצאת. וכן פסק הרמבמז"ל בפ"ב מהלכות שופר דצריך שיתכוין משמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא. אלא שבפ' ו' מהלכות מצה פסק דכפאוהו ואכל מצה יצא. ולא פליגי דידיה אדידי' דס"ל דתקיעת שופר כיון דחזינן דר' זירא אמר ליה לשמעי' איכוין ותקע לי נקיטיה דצריך כוונה אבל בכפאוהו ואכל מצה כיון דלא חזינן בגמ' מאן דפליג עלה בהדיא לא דחי' לה דאע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרי' בעלמ' המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופ' הלכך אע"ג דשופר מדחי דקיימ"ל דצריך כונה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא:

אבל דעת הרבה מהגאונים דקיימ"ל מצות אין צריכו' כונה וכן דעת הרשב"א ז"ל. ומ"מ כתב רבינו שמואל ז"ל דאע"ג דאמרי' אין צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאיבעיא לן בפ"ק דברכות היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא ופירש"י ז"ל אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלי' או בתר חתימה ולא איפשיטא ואמאי לא איפשטא ניפשוט דיצא דמצות אין צריכות כונה אלא ש"מ דאע"ג דמצות אין צריכות כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין. וזה סיוע לדברי במה שכתבתי למעלה בההיא דתקע בראשונ' ומשך בשניה כשתים. ולפי"ז כתב הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית הבדל' בביהכ"נ לפי שנתכונו שלא לצאת שם. ואני אומר דאי בעי מיהא כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצי למעבד הכי משום דהא איצטרכינן למימר בהיה עובר אחורי בית הכנסת דבשליח צבור עסקינן דדעתיה אכולי עלמא ובודאי שאין דעתו להשמיע אלא מי שרוצה לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בעל כרחם לא נתכוין שהרי אינו אלא שלוחם:

דף כ"ט ע"ב דתנן הכהנים והלוים מקדשין לעולם וגואלין לעולם כך היה עיקר הגירסא ומגואלין לעולם מוכח דליתנהו במצות יובל כישראל לפי שהמקדיש שדה אחוזה ומכרה גיזבר כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים ביובל. ונוסחי דגרסי' מוכרין לעולם וגואלין לעולם משתבשי ואע"פ דמתני' הוא נמי בערכין הכי פירושא שאע"פ שישראל המוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול בפחות משתי שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אפ"ה הלוים גואלים מיד ואינו שייך יובל בהך גוונא דנוכח מיהא דבמצות יובל ליתנהו אלא ודאי מקדשין לעולם וגואלין לעולם גרסי':

נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות בהשמטת כספים ובשילוח מיהא איתנייהו. כך כתוב במקצת נוסחאות. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסי' ליה וכמו שכתוב