ר"ן ראש השנה לז

חובתן. ותירצו דשאני התם דליכא עשרה עם שליח צבור. והקשו עוד מדאמרי' בפ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב וכן לתפלה ור' יהושע בן לוי אומר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמי' ובהאי פלוגתא במאי עסקי' אי לענין צירוף וכההי' דפ' כל הגגות תקשי לר' יהושע בן לוי ואנן קיימ"ל כוותיה כדמוכח בסוטה בפ' ואלו הן נאמרין דמייתי מינה ראי' לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכדמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב שתירצו דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות דבר שבקדוש' עם הצבור דלרב מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי הוא כעומד לבדו בחוץ ולר' יהושע בן לוי אין מחיצה מפסקת והרי הוא כאלו עומד בתוך העשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ"ל כר' יהושע בן לוי. וקשה להו דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן בעשרה בזמנה בין שלא בזמנה ואפי' לרב דאמר בזמנה ביחיד מ"מ הא אמרינן התם דחש לה רב להא דרב אסי דאמר בעשרה. ולא קושיא היא דהא דבעינן עשרה למגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאת' הוא דבעי פרסומי ניסא בעשרה והא איכא ואע"ג דהאי שמע לה במקום דליכא עשרה קריאתה מיהא בעשרה היא וממקום דאיכא פרסומא ניסא שמע לה ומשו' הכי יצא:

ואם לאו לא יצא. ירוש' א"ר יוסי בר חנינא לא אמרו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון:

אמר רב הונא לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור וכו' מסתברא דכי היכי דמפלגינן בבור ה"נ מפלגינן בפיטם דאותן העומדין בתוך הפיטם יצאו והרמבמז"ל כתב ב"פא מהלכות שופר חילק בבור ודות ובפיטם לא חילק אפש' שדעתו מפני שהפיטם גדולה אפי' אותן העומדין בתוכה אם קול הברה שמעו לא יצאו וכתב רבינו האי גאון ז"ל דברים הללו היו צריכין להם בימי השמד ובמלכיות שהיו מתיראין מהם מלתקוע בגלוי:

דף כ"ח ע"א שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב עלייהו. פי' והוי לה מצוה הבאה בעבירה. ומכאן נראה לי דשופר שגזלו מחבירו ותקע בו לא יצא כי היכי דאמרי' בלולב משום מצוה הבאה בעבירה ולא מפלגינן בהו משום דבלולב בגופו הוא יוצא ובשופר בקולו הוא יוצא דאי הכי נהי דסבירא לן השתא מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא יצא אבל בירושלמי במס' סוכה הכשירו ובעינן התם מה בין שופר ללולב ופריך תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקול ואין בקול דין גזל. ולא נראה לי כן לפי גמרתינו וכן דעת הרא"ה ז"ל שאפילו בשופר לא יצא. והרמב"ם ז"ל סמך על הירוש' בפ"א מהלכות שופר:

לאימת קא מעיל לבתר דתקע. קשיא לי והיכי מעיל והא בפ' כל שעה אמרי' קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. ואפשר דקול מצוה כי סבירא לן מצות ליהנות ניתנו חמיר טפי דהנאה מעליתה אית ביה ומשום הכי מעל. ולפי זה אפשר לומר דאמסקנא דפום גמרא דילן סברינן דאין בקול דין גזל וליכא משום מצוה הבאה בעבירה כדברי הירושלמי דמעקר' כי אמרי' אם תקע לא יצא היינו משום דמאי דסבירא לן מצות ליהנות נתנו ההוא קול חשיב טפי ואית ביה משום מצוה הבאה בעבירה:

כפאוהו ואכל מצה יצא כלומר שאם כפאוהו פרסיי' ואכל מצה בליל פסח שלא לכונת מצה יוצא ידי חובתו וכ' הרא"ה ז"ל דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל קסבר חול הוא ואכל מצה או קסבר לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא דאם איתא למה לי למנקט כפאוהו פרסיים לנקוט חד מהני גוונא אלא ודאי כדאמרן וגרסינן עלה אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר דכיון שנהנה באכילתו לא מיקרי מתעסק דהא אפילו לענין חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה אבל הכא כלומר בתוקע לשיר אימא מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ואקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה כיון דמצות אין צריכות כונה הישן בשמיני בסוכ' ילקה משום בל תוסיף ואסקה רבא לשמעתה הכי אלא אימא לצאת לא בעי כונה לעבור כלומר על בל תוסיף בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה ומשו"ה הישן בשמיני בסוכה לא לקי דשלא בזמנו הוא ובתר הכי גרסי' א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי ואוקימנא בגמרא דר' זירא כר' יוסי דאמר דדוקא בשליח צבור דדעתיה אכולי עלמא אמרינן דמסתמא איכא כונת משמיע אבל באינש אחרינא בעינן עד שיתכוין שומע ומשמיע כך היא הצעה של שמועה בגמרא: