ר"ן ראש השנה לו

שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופ' והו"ל קול שופ' ודבר אחר אבל לא מצינן לפרושי דכל שמעכב את התקיעה קודם שנסתם פסול אעפ"י שאחר' שנסתם אינו מעכב את התקיעה דהא בפלוגתייהו דרבנן ור' נתן בגמרא אמרינן בלישנא בתרא דר' יוחנן דכי אמרינן שלא במינו פסול דוקא בשנפחת רובו אבל נשתייר רובו בין לרבנן בין לר' נתן בין במינו בין בשלא' במינו כשר דבהא פליגי. ובודאי נקב גדול כל כך אי אפשר שלא היה מעכב את התקיעה מתחילה קודם שנסתם ואי הכי מתני' אמאן תרמיה אלא ודאי אעפ"י שמתחילתו היה מעכב כיון שעכשיו אינו מעכב כלומר שהסתימה מהודקת יפה הרי זה כשר לפי שהוא בטל לגבי השופר וכך הם דברי הרמבמז"ל בפ"א מהלכות שופר:

נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצאו. פי' קול פנימי לבדו ומיירי כגון שהו' עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דהו"ל קול שני שופרות לא תימא דהפכיה ככיתונתא. פי' לא' תימא דכי מיפסל דוקא היכא דהפכיה ככיתונתא אבל הא' לאו הכי לא מיפסל דליתא אלא אפילו הרחיב את הקצר וכ"ש דהפכיה ככיתונתא דמפסיל והכי איתא בירושלמי גרדו והעמידו על גלדו כשר לא אמרו אלא גרדו אבל הפכו פסול זה בטל חללו וזה לא בטל חללו:

אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב. בירושלמי משמע אפילו לא הרחיב את הקצר וקצר את הרחב אלא שתקע בצד הרחב לא יצא וקא יהיב סימנא מן המצר קראתי יה:

ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול. משמע ודאי דכי קא מכשר ר' נתן במינו דוקא בשאינו מעכב את התקיעה דהא מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליביה משמע דכותיה ס"ל דכי האי גונא דייקינן במס' שבת ואם איתא דר' נתן מכשיר במינו אפילו בשמעכב את התקיעה היכי מצי סבר לה כותיה דהא ר' יוחנן הוא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסול וסתמא קאמר אפילו היכא דסתמו במינו אלא ודאי כדאמרן:

אמר ר' יוחנן והוא שנשתייר' רובה. הלכך להאי לישנא ניקב וסתמו לא מתכשרי אלא היכי דאיכא תלת' למעליותא נשתייר רובו וסתמו במינו ואינו מעכב את התקיעה. אבל ללישנא בתרא דר' יוחנן בתרי למעליותא סגי סתמו במינו ואינו מעכב את התקיע' אף על פי שנפחת רובו אי נמי נשתייר רובו ואינו מעכב את התקיעה ואעפ"י שסתמו שלא במינו. ומיהו לעולם בעי' שלא יהא מעכב את התקיעה דמתני' מילתא פסיקתא' קא תני דאם מעכב את התקיעה פסול ואלו הוי מתכש' בשום גוונא הוה תני לה:

ולענין הלכה בעל הלכות ורב חננאל והרב אלפסי ז"ל פסקו כלישנ' קמא דר' יוחנן ולחומרא וכן דעת הרמבמז"ל בפ"א מהלכות שופר וכן נהגו לעולם בשל תורה להחמיר באיסורי כגון גיטין וקדושין ובשאר האיסורין ואעפ"י שהוא לישנא קמא. אלא שבדיני ממונו' ובשל סופרים פסקו כלישנ' בתרא וכן פוסקין בכל מקו' רבותינו הצרפתים בשל תורה כלישנא דמחמיר בתרי לישנא כתרין תנאי או תרין אמוראי דפליגי דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. אבל ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל פסק אף הכא כלישנ' בתרא ולקול':

אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר. פי' דוק' שנשתיי' שיעור תקיעה לצד הפה הו' דמכשרינן משום דחזינן לכל שלמעלה ממנו כאלו ניטל משם וכך נראין דברי הר"ם במז"ל בפ"א מהלכות שופר אבל הרב בעל העיטור ז"ל הכשיר אפילו לא נשתייר לצד הפה:

. כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן פי' דהיינו טפח כדגרסי' בפ' המפלת תני אושיעא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח שליא ושופר כו' שליא הא דאמרן שופר דתניא כמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. וכי תימא לימא טפח בהדיא י"ל דטעמא אתא לאשמועינן דמשום הכי הוי שיעוריה טפח כדי שיאחזנו בידו וירא' לכאן ולכאן דשיעור' דטפח ארבע בגודל ושית בקטנייאתא כדאיתא במנחות וכשהו' אוחז אותו בד' אצבעות בינונים מה שנראה ממנו לכאן ולכאן משלים השיעור ולא כדי שיאחזנו התוקע קאי דא"כ הכל כפי מה שהו' אדם ואגרופו של בן בטיח ישנו כראש גדול שבכל אדם אלא כדי שיאחזנו אדם בינוני קתני והיינו טפח:

מתני' היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא הקשו בתוס' מדאמרי' בעירובין פ"ה כל גגות צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי