ר"ן ראש השנה לד

היינו תקיעה שלאחריה ולומר דלסוף הסימן עלתה לו ולא לתחילת סימן שני. וכי תימא א"כ למה ליה למתני תקע בראשונה ליתני האריך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דבהכי סגי. תירץ הרמבמז"ל דלפי שאין שיעור לתקיעות למעלה שאלו האריך הרבה אין הדבר ניכר כשהו' מאריך שיכוין לשתי תקיעות אלא מחמת שהוא כפלים בשיעור תקיעה ראשונה ומשו"ה קתני תקע בראשונה שבתחילת הסימן והאריך בשניה כשתים בראשונה סד"א דכיון שהאריך בראשונה שבראשונות דלהוי כאלו הפסי' בנתי' ואיכא שתי תקיעות קמ"ל וכך נראין דברי הרמבמז"ל בפ"ג מהלכות שופר. והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרמבמז"ל וכתב דלא קאי אמתני' דתקע בראשונה אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר יוסי הדא אמרת פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא. ועלה קאמר ר' אבא אפי' אחת אין בידו. והכי גרסי' התם הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זעירא בשם ר' מונא אפי' אחת אין בידו למה וכו' וכך פירשו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו איכון ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או שהתחיל לתקוע לשם מצוה ואח"כ נמלך להתעסק יצא והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דתנין אין בידו אלא אחת ואעפ"י שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק אפי"ה עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' דוסא ולומר דלעולם תקיעה שהיתה מקצתה מן המתעסק אינה כלום כאלו היתה תחילתה מן המתעסק לא סופא אית לה רישא דכיון שראשה אינה כלום אף סיפא נמי אינה כלום ואלו היתה סיפא מן המתעסק כיון שסיפא אינה כלום אף סיפא נמי אינה כלום דלא רישא אית לה סיפא. ולא דמי למשך בשניה כשתים שאעפ"י שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלו לו אחת מיהא עלתה לו דהתם היינו טעמא משום שתחילת התקיעה וסופה לשם תקיעות מצוה היו והלכך לשתים הוא דאינה עולה דאפסוקי תקיעתה מהדדי לא מפסיקינן משום אחת מיהא עולה דסופה ורישא תקיעות מצוה הן והא דקאמר אפילו אחת אין בידו דמשמע וא"צ לומר שתים לישנא בעלמא קאמר דפשיט' דלא תעל' לשתי' דר' יוסה נמי דאמר פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ידי אחת קאמר אלא משום לתא דמתני' דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי' אחת אין בידו אלו דבריו ז"ל. ותמהני עליהן דע"כ ר' יוסא דאמר הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ומוכח לה ממתני' על כרחין ס"ל דבסוף תקיעה זו שהאריך בה כשתים לא יצא אי משום דס"ל מצות צריכות כוונה אי משום דס"ל דאפי' למאן דאמר אין צריכות כוונה והתוקע לשיר יצא בכי הא לא יצא משו' דהוה ליה כמתעסק דגרע מתוקע לשיר כדמוכח בפרקי' דלקמן וכך נראה לי בטעמו של דבר דנהי דאמרינן דמצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בה כוונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמתכוין בתקיעתו למצוה אחת אינה עולה לה תקיעתו למצוה אחרת ומשום הכי תנן דהשומע מן המתעסק לא יצא ואפי' למאן דאית ליה מצות אין צריכות כוונה לפי ששמתעסק היה מכוין למצוה לחנך את התינוקת ולפיכך אין מצוה אחרת חלה עליה משא"כ בכוונת חול שאינה מעכבת מצוה דלאו בת מינה היא ודמיא האי מלתא למאי דאמרי' בריש זבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. ומשך בשניה כשתים נמי כיון דלתקיעה אחרת היה מכוין אעפ"י שלא עלתה לו אפי' הכי כוונתו מעכבת שאינו יוצא ידי תקיעה בסוף הסימן וכיון דעל כרחין ר' דוסא הכי ס"ל דגרע הא מתוקע לשיר אמאי נימא דר' בא בר זמינא יחלוק עליו בזה ונצטרך לדחוק לשון הירוש' ולהוציאו ממשמעותו לגמרי אלא ודאי משמ' דר' בא בר זמינא מודה דמקצת תקיעה שמשך בה כשתי' כמתעסק דמיא ומשו"ה קאמר דאפי' אחת אין בידו. ולפום גמרא דילן נמי אפשר דנקטי' הכי או אפש' שכיון שלא הזכירו כן נקטי' מתני' כפשטא דאחת מיהא יש בידו דנהי דאי מקצרה למתעסק דמיא איכא למיחש לטעמא דלא סופה אית לה רישא ולא רישא אית לה סופ' כיון דבגמ' מסקי' דשמע תחילת תקיעה בלא סופה וסופה בלא תחילתה יצא אפ"ה אפשר דלא דמי למתעסק דאלו מתעסק מתכוין לדבר מצוה ועשה מצוה ומשו' הכי אין מצות אחרת חלה בתקיעתו אבל האי מתכוין לעשות שתי מצות ולא עשה אלא מצוה אחת ולפיכך אין כונתו מעכבת אותה מצוה שהיא ראויה לחול ורישא אית לה