ר"ן ראש השנה לג

ודאי טעמיה דת"ק משום ג"ש דס"ל דכיון דגמרינן ג"ש בכל מילי נמי אית לן לדמויינהו. ור' יהודה סבר דג"ש לא מהניא אלא בדאורייתא אבל במילי דמדרבנן נינהו לסימנא בעלמא לא:

אמר ר' לוי מצוה של ראש השנה ושל יוה"כ בכפופין וכו'. יש מי שהקשה ר' לוי דאמר כמאן. ולדידי לא קשיא דר' לוי ס"ל כר' יהודא בר"ה דכמה דאכיף אינש טפי עדיף ומשום הכי אמר דמצוה של ר"ה בכפופין דמסתבר ליה טעמיה דר' יהודה בהא וס"ל כרבנן דאמרי' דאפילו במידי דמדרבנן בעלמא ניהו ולמצוה מדמי' יובל לר"ה דמסתבר ליה טעמייהו דרבנן בהא ומשו"ה אמר דכיון דשל ר"ה בכפופין של יובל נמי בכפופין. וכי תימא כיון דודאי ביוה"כ דלחירות הוא כמה דפשיט טפי עדיף אדמקיש יוה"כ לר"ה לכפופים אדרבא ליקש ר"ה ליוה"כ לפשוטין דהכי מעלי טפי דהא שופר בר"ה מיובל הוא דגמרינן ליה איכא למימר דלהא מלתא דמו יובל לר"ה עדיף משום דתדיר. ועוד דטפי מעלי סמנא דמיכף ר"ה כדי שיכוף אדם לבו מסימנא דמיפשט ביובל דחירות ממילא אתא הלכך מיגמר יוה"כ מר"ה עדיף טפי דיוה"כ נמי למנין תרועות מר"ה גמר כדאמרי' בפ' בתרא דמכילתין מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה. ודקאמר ר' לוי דשל שאר ימות השנ' בפשוטין בין כר' יהודא בין כרבנן אתיא דתרווייהו ס"ל דאי אפשר למעבד היכרא בתעניות עבדינן דרבנן דמשוו יובל ור"ה לפשוטין הא עבדי היכרא בתעניות בפשוטין כר' יהודא דלא עביד היכרא בתעניות היינו משום דלא אפש' ליה וכמו שכתבתי במשנתינו ומשו"ה ר' לוי דמשוה יום הכפורים לר"ה בכפופין עביד היכרא בשאר ימות השנה ועביד בפשוטין כנ"ל:

לכך מאריך בשופר. נ"ל דלא מפרשינן שופר מאריך השתא כדמפרשי' ליה בסיפא דשמעתין דכיון דהשתא אתינן לה משום דשמע סוף תקיעה בלא תחיל' תקיעה יצא על כרחין כי תנן שופר מאריך היינו שהיה מאריך בסוף כל קול וקול מקולות הסימן תקיעה ותרועה ותקיעה כשיעור דלא משמע ודאי דאפילו השתא הוה סבירא לן דמי שלא שמע מכל הסימן כלום אלא סוף פשוטה אחרונה שיצא ידי חובת כל הסימן אלא על כרחין כדאמרן. אבל במסקנא דמסקי' דתרי קלי הכי משתמ' וכי תנן שופר מאריך היינו לידע שמצות היום בשופר ודאי שלא היה מאריך אלא בסוף הסימן דלידע שמצות היום בשופר בהכי סגי:

דף כ"ז ע"א וממילא שמע תחילת תקיע' בלא סוף תקיעה יצא. כתב רש"י ז"ל דמשום דבעא לאותובי אתרוויהו דייק הך דוק' ותמהני דהא בלאו האי טעמא נמי צריכה ליה האי דיוק' דאם איתא דמעלי טפי סוף תקיעה מתחילת התקיע' לא פריך מידי דדלמא היינו טעמא דאין בידו אלא אחד משו' דנהי דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא שמע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה לא יצא ולפיכך איני מבין דבריו בזה. אלא א"כ הוא מפרש אין בידו אלא אחת כדברי המפרשים דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלו' משו' דאיהו סבר לאפסוקי דתסלק ליה בתרתי ולית לה הפסק הלכך לא רישא אית לה סופה ולא סופה אית לה רישא והביא ראיה לדין זה מן הירושלמי דגרסי' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית לה סופה ולא סיפא אית לה רישא. והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה אלא ודאי לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה. והקשו על זה למאן דאמ' מצות אין צריכות כוונה למה לא תעלה לו אותה תקיע'. משום אחת מיהת דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן דאטו מי גרע מן התוקע לשיר דיצא. ולמאן דאמר נמי מצות צריכות כוונה בדין הוא דיצא דהכא כונת מצוה איכא ועדיף טפי מתוקע לשיר. ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה התקיעה לכלום אפילו אותה התקיעה הראשונה לא תעלה לו דהא איפסקא לה אותה התקיע' פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו כדמשמ' בפרקין דלקמן גבי דר' אבהו דחיישינן להפסק שבין תרועה לתקיעה ושבין תקיעה לתרועה כדאמרי' וקא אתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה וקא אתיא תרועה ומפסקי בין שברים לתקיעה ומיהו בהא איכא למימר דהתם לכתחילה קא אמרינן כלומר היכי אתקין ר' אבהו לכתחילה מלתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים אבל פירכ' קמייתא מיהא קשיא. לפיכך פרשו דכי קתני אין בידו אלא אחת