ר"ן ראש השנה כג

הא דאמרינן בתענית למה מתכסין בשקים למה יוצאין בביה"ק ולא נשנית כלל אלא מנהגם היה לעשות כן:

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין. פי' כיון שעתידין לתקוע כשהן עומדין דתקיעות שעל סדר ברכות עיקר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ואמרינן כדי לערבב את השטן. פי' להכניע היצר כדכתיב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצ"ה וכדריש לקיש דאמר הוא השטן הוא היצה"ר הוא מה"מ. אבל בספר הערוך כתו' דבירושלמי גרסי' כתיב בלע המות לצצח וכתיב והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול כדשמע שטן קול שופר זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד תניין ליה אמר ודאי הוא האי שופרא דתקע שופר הגדול מטא זימנא להתבלע ומרתת ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא והקשו בתוס' והא קא עבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצאו ידי חובתן כשהן יושבין הו"ל שלא בזמנן ואסיק רבא לקמן בפ' ראוהו ב"ד דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה. ליתא דהא אמרינן התם דכהן שהוסיף ברכה אחת עובר משום בל תוסיף דכיון דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו כולי יומא זמני' הוא וה"נ כיון דאלו מתרמי ליה ציבורא אחרינא הדר תקע להו זמניה הוא וקא עבר משום בל תוסיף. ותירצו דלא שייך בל תוסיף בעשית המצוה שתי פעמים וברכת כהני' נמי אפילו מברכין כמה פעמים ביום לציבור אחד אין זה בל תוסיף אלא א"כ הוסיף ברכה אחרת משלו כגון ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם וכיוצא בזה. וכן אם נטל לולב וחזר ונטל פ' אחד או אכל מצה וחזר ואכל כמה פעמים ביום אחד אין זה בל תוסיף וכן הניתנין מתנה אחת אם נתן באותו קרן אפי' מאה פעמי' ליכא משום בל תוסיף והכא נמי אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים באותו יום ואפי' מתכוין למצוה ליכא משום בל תוסיף. ונראה בעיני שלכך הקביעו תקיעו' דמיושב אע"פ שהי' ראוי להקדי' אותן שעל סדר ברכות לפי שאלו היו מקדימין אותן אפשר שלא היו חוששין אח"כ לתקיעו' דמיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות דמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותן שעל סדר ברכות:

ע"ב שאין תוקעין בתחילתה. כתיב בהלכות גדולו' לאי דאיקלע בשבת אלא דאתיליד אונסא:

צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. מדקאמר בינונים מכלל דצדיקים דקאמר היינו שזכיותיו מרובין מעונותיו ורשעים קרי למי שעונותיו מרובין מזכיותיו. ואי הכי קשיא טובא דהא כמה צדיקים שזכיותיהן מרובין מעונותיהן נכתבין למית' וכמה רשעים שעונותיהן מרובין מזכיותיהן נכתבי' לחיים אלא עיקרן של דברים כמ"ש הרב ר' ישעיה הזקן ז"ל מטרונאי צדיקי' ורשעים בדין זה קאמר שאותן בני אדם שזוכין בדין מחמת איזה זכות מיקרי הכא צדיקים גמורי' שצדיקים גמורים הם בדין זה ואע"פ שעונותיהן מרובין מזכיותיהן לפי שמדתו של הקב"ה נותנת לשלם להם בעוה"ז אי זה זכות שעשו וכן נמי שצדיקים שזכיותיהן מרובין מעונותיהן כיון שהם מתחייבין בדין ואפי' מפני עבירה קלה שעשו לגבי דין זה רשעים גמורים מקרו וכדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר ובינונים היינו אותן בני אדם שמשפט שלהם מעוין ושקול בר"ה שהן תלוין ועומדין עד שהם מכריעים עצמם לזכות או לחובה מר"ה ועד יוה"כ. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשער הגמול דצדיקים ורשעים ובינונים דקאמרינן הכא בדין זה קאמרי' ומיהו הא דאמרו לקמן שלש כתות ליום הדין כו' הנהו צדיקים ורשעים כפי כל מעשיהם קאמרי':

קרקפתא דלא מנחא תפילי כתב ר"ת ז"ל דדוקא קבשנמנע להניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו אבל אם ירא להניחן מחמת שתפילין צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל להזהר בהם אין זה מכלל פושעי ישראל. ותניא במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין. ואפשר דטעמ' משום דכל העוסק במצו' פטור מן המצוה. אי נמי שהעוסק בתורה אינו צריך אות שדברי תורה הן עליו לאות:

דף ח"י ע"א רבה ואביי מדבית עלי קא קא אתו. משמע דרבה גרסי' דהוא רביה דאביי ולא גרסי' רבא דהא בפ' הזרוע מוכח בהדיא דרבא לאו כהן הוה דהוה א"ל לשמעיה זכי לך מתנתך. וה"נ מוכח בפ' בתרא דמועד קטן דהכא אמרי' דרבה חייה ארבעין שנין והתם אמרי' אמר רבא בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא דהא רבה ורב חסדא תרוויהו רבנן צדיקי גמורי מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא