ר"ן ראש השנה יב

שנה מתוסף ביה דקא עבר האי עשה לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ואכתי למיקם עליה בבל תאחר מנ"ל וניחא לי דודאי רבנן מודו דסברא הוא דכיון דבל תאחר סתמא כתיב כל היכא דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי קם ליה בבל תאחר אלא דבעשה דובאת שמה והבאתם שמה לא מצו למימר הכי משום דמייתר להו קרא דבחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות דכיון דמינייהו סליק למ"ל למהדר ולמכתב וכדאמר לעיל ואם איתא דכיון דאזהר רחמנא בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ממילא קם לי' בבל תאחר תו לא מצינן לאוקמי קרא דובחג המצות וכו' לבל תאחר דרגלים בלא רגל לא משכחת לה ומייתר לן קרא אבל אי אמרי' בעשה דשנה בשנה דממילא קם לי' בבל תאחר לא מיתר ליה קרא דבחג המצות וכו' דאיכ' למימר דתרי זמני קבע לן קרא לבל תאחר שנה בלא רגלים דמפקי' מעשה דלפני ה' אלקיך תאכלנו ורגלי' בלא שנה דמפקינן מקרא דבחג המצות וגו':

אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. בדין הוא דהוה מצי לתרוצי כגון שהיה חולה ברגלי' דעל כרחין לר"מ דסגי ליה ברגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבשני רגלים מיהת סגי ליה לית ליה אוקמת' אלא בהכין אלא דאי מוקי לה בחולה לרבנן משמע דלא משכחת לה בבריא ולית' דבבריא נמי איכא לאוקמה וכדמסקינן:

הניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה. וא"ת והיכי מצינן לאוקמ' אליביה מאן דאמר כסדרן מני ר' שמעון והא איהו קתני פעמים שהן ארבעה פעמים שהן חמשה ואי בשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר אפי' ארבעה נמי לא אשכחן כבר נשמר מזה רש"י ז"ל שפי' דסבר לה כר"ש בכסדרן ופליג עליה בשנה בלא רגלים. ואחרים פרשו דכר"ש אתיא לגמרי דהא דקתני בברייתא עובר בב"ת דוקא ברגלים בלא שנה דסמיך לי' אבל בשנ' בלא רגלים עובר משום לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ואין שם בל תאחר ומ"מ כיון דבין הכא ובין הכא עובר לא חיש תנא לפרושי ואע"ג דאמרינן לעיל מכדי תנא אלאוי קא מהדר אלאוי לאו דוקא אלא כמאן דאמר אאיסורי קא מהדר. והרשב"א ז"ל הקש' אי בעשה קאמ' שנה למ"ל דהא ברגל א' סגי וכדאמרינן לעיל. ולדידי לא קשיא דתנא אתא לאשמועינן דקרא דשנה בשנה קאי נמי אשאר קדשים כי היכא דקאי בבכור וקרא נמי דשלש רגלים קאי אבכור כי היכי דקאי אשאר קדשים שלא תאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה דכיון דקבע רחמנ' שנה לבכור ממילא בסוף שנה עבר עליה בב"ת דידהו ברגלים כדמוכח קרא דבחג המצות משום הכי אשמועינן תנא דלית אלא קרא דשנה בשנה אכולהו קדשים קאי מרבויא דכל וכיון שכן קרא דמפקינן מניה ג' רגלי' לבל תאחר נמי אבכור קאי ומשום הכי קתני דאחד בכור וא' כל הקדשים כיון שעברה עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת:

משכחת לה כגון דאקדשה בתר חג המצות. בתר לאו דוקא אלא בתר דאיקלע קאמ' כגון בי"ו בניסן או בי"ז וכי מטי שלהי אדר בתרא שנה מלאי דבי"ז דאדר שני הוי ליה שנה טפי עלייהו י"א יום כדי להשלים שס"ה של שנות החמה קם ליה בכ"ח דאדר שני ואכתי רגלים לא מלו דפסח שנדר בו אינו מן המנין דחצי רגל לאו ככולי דאי בתר דוקא קאמר לאחר פסח הוי לי' בכ"ב בניסן וכי מטי כ"ב באדר וי"א יום דאית לן לטפוי כמנין ימות החמה קם ליה בחמשה בניסן וכיון שכן היכי אמרינן דכיון דמטא ליה שלהי אדר בתרא שנה מלאי הא אכתי לא מלאי עד חמשה בניסן אלא ודאי כדאמרן. אי נמי דבתר חג המצות דוקא וכי מטי שלהי אדר לאו דוקא אלא שלהי אדר וקצת יומי מניסן דסמיך ליה קאמר:

אשה בעלה משמחה. פירש"י ז"ל בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצין. וקשיא ליה לר"ת ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים אבל בזמן בית המקדש קיי"ל דאין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וכדאית' בפ' ערבי פסחים. ובפ"ק דחגיגה נמי אמרינן אמתני' דאיזהו קטן כל שאינו יכול לעלות מירושלם להר הבית. ובעי' בגמ' עד הכא מאן אתייה ואהדר אביי דעד הכא דהות אמיה מחייבה בשמחה אייתיתיה אלמא אביי גופא מודה דאשה זקוקה לעלות משום שלמי שמח' לפיכך פי' ר"ת ז"ל דבעלה משמחה היינו לומר שאין החיוב עלי' אלא על בעלה שהוא חייב להעלות אותה כדי שישמח עמה כדכתיב ושמחת אתה וביתיך. ודאמרי' בחגיגה דמחייבה בשמחה לאו משום חיוב עצמה קאמרי' אלא שהיא נגררת אחר בעלה:

דקים ליה בגווה שכלו חדשיו. קשיא לי מדאמרינן בפ' ר' אליעזר דמילה כל ששהה ח' ימים בבהמה אינו נפל הא לא שהה ספיקא היא ומפקי' ליה מקרא