ר"ן ראש השנה י

הכי נמי דאיכ' למפרך לר"א בר"ש אלא מיהו כיון דלר"מ ולר"א בן יעקב קשו כלהו ולר"א בר"ש לא קשו אלא תרוויהו פרכי' לדידהו ומאי דמתרצינן אליבייהו דהני הקישא דתשלומין סליק פירוקא למאי דאיכ' למפרך לר' אלעזר בר"ש. עוד נ"ל דלר"א בר"ש לא קשי' לן מידי דאיכ' למימר דמשום גררא דחג הסוכות נקטינהו לתרוויהו ודאקשי' לר"מ ולר"א בן יעקב למאי הלכתא כתביה רחמנ' לחג הסכות הכי קא קשי' לן דבשלמ' לר' אלעזר בר"ש לא כתבינהו רחמנ' לאקשינהו אלא חג הסכו' אצטריך לגופיה ומשום לתא דידיה כתבינהו לחג המצות ולחג השבועות אבל לר"מ ולר"א בן יעקב דאמרי דלדמינהו כתבינהו לא הוה ליה למכתב בהדייהו חג הסוכות דלא דמי להו:

רגל בפני עצמו. פירש"י ז"ל שמזכירין בברכה ותפלה שמיני חג העצרת. וברכה בפני עצמה. שהיו מברכין בו את המלך זכר לחנוכת הבית דכתיב ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך. והכי תניא בתוספת' דסוכה. אבל ר"ת ז"ל פירש ברכה שמזכירין שמיני חג העצרת בתפלה ובברכת המזון וכאותה ששנינו בבריית' בפרק לולב וערבה כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה. ואוקימנא התם מאי ברכה ברכת המזון ותפלה ופי' רגל. לומר שטעון לינה. ור"ח ז"ל פירש רגל לענין אבלות משום דאמרינן בפרק ואלו מגלחין דהקובר את מתו שבעת ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים וזמנין דליכ' שבעה קודם לחג ואפילו הכי בטלה ממנו גזרת שלשים מחמת שמיני חג העצרת שהוא רגל בפני עצמו ומיהו לא מבטל להו לגמרי אלא שבעה וכדאמרינן התם יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרי' ואחד יום:

מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה וא"ת הקישא למה לי דהא בספרי מרבינן מקרא דופנית בבקר לכל הקרבנות שטעונין לינה דתניא התם אין לי אלא אלו כלומר זבחים דומיא דפסח מניין לרבות המנחות ויין ולבונה והעצים ת"ל ופנית בבקר כל פינות לא יהו אלא בבקר והכי נמי מוכח בפרק לולב וערבה וכיון שכן הקישא ללינה דחג הסוכות למה לי תיפוק לי דטעון לינה מפני קרבנות שהבי'. תרצו בתוספות דאי מופנית בבקר הוה אמינ' לינת לילה אחת דקרבנות אתאי הקיש' לחייבה בלינה כל החג דומי' דחג המצות דמשמ' שטעון לינה כל שבעה דכולה חג כבקר אחד דמי והכי מוכח בפרק דם חטאת דתנן התם ר' טרפון אומר אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל ואמרי' בגמ' מאי טעמ' דר' טרפון אמר ר' יצחק דאמר קרא ופנית בבקר והלכת לאהליך הכתוב עשאן לכולן בקר א' ואע"ג דפרכינן עליה וכי אין פגול ברגל ואין נותר ברגל אפילו הכי לענין לינה משמע דעשאן בקר אחד כפשטיה דקרא שלאחר כל הרגל ישוב לביתו. והכי נמי משמע לכאורה בפרק לולב וערבה דתניא התם כשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן ופריך זמן כל שבעה מי איכא ומדלא פריך הכי גבי לינה משמע לכאורה דפשיטא לן דכל ז' טעונין לינה:

דף ה' ע"א אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. וא"ת אכתי נימא תפסת מועט תפסת תפסת מרובה לא תפסת כדאמרינן לעיל בסמוך, וי"ל דהיינו דקאמר ועוד חג השבועות כתיב. ול"נ כי אמרינן דתפסת מרובה לא תפסת היכא דאי מדמית ליה למרובה ליכא לדמויי למעט כלל אבל הכא לתרוויהו נמי דעיקר עצרת חד יומא ותשלומין דידיה ז':

ע"ב עולות ושלמים. פירש"י ז"ל עולת ראי' ושלמי חגיגה שהן חובה עליו. והזקיקו לומר כן דאי עולה ושלמים שהן באין בנדר ונדבה קאמר מכי תדור נדר נפקי אי נמי מדכתיב דרוש ידרשנו דמשמע שהוא מחויב בהן ונדרשין מעמו. וא"ת דעולת ראיה ושלמי חגיגה זימנא קביע להו דאלו עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו והלכך אי אקרביה אקרביה ואי לא אידחי ליה כדאקשי' לעיל גבי פסח. י"ל דמשכחת ליה בדאפרשי' אקרביה דקא עבר עלי' ודמרבינן להו לקמן ממוצא שפתיך ואמרי' דחד לאמר ולא אפרשי' וחד לאפרשי' ולא אקרביה דקא עבר עליה בעול' נדבה ושלמי חגיגה איירינן. וא"ת אמאי דרשינן אלו חטאות ואשמות ועולו' ושלמים מכי דרוש ידרשנו ולא מפקינן להו מלה' אלהיך כדמפקינן להו מיניה בברייתא דלקמן דאמרינן לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות ועולות ושלמים. י"ל דודאי מקרא דלה' אלהיך טפי משמע מניה חטאות ואשמות עולות ושלמים שהן קרבין לגבוה מדמין וערכין וחרמין והקדשו' שאינן קרבין ומשום הכי אלו מפקינן מלה' אלקיך